[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אבי יאיר
/
לרוץ עם השטן

"השנים עוברות" הקריא ראש המועצה בקול, "ואתה איננו." הוא ניסה
להישמע אבל וחפוי ראש, ואף הרעיד את קולו בדרמטיות, מה שרק
הגביר את הרושם שהוא עומד להתעטש באמצע הנאום. "עשר שנים מאז
שנלקחת מאיתנו, ואנחנו זוכרים אותך, זוכרים את רועי שלנו." קהל
המאזינים הנהן בהסכמה; אלה מביניהם שניחנו בטיפת מוסר הסיטו את
העיניים הצידה בטאקט, כי בכל זאת, יש גבול לצביעות. "אנחנו
זוכרים היטב את קומתך הגבוהה, את החיוך והפה הצוחק, את הידיים
שתמיד עבדו ועזרו..." המשיך ראש המועצה להתפייט.
אורי, לשם שינוי, זכר טוב מאוד את רועי שנבורן. הוא היה חתיכת
חרא. הפה שלו היה צוחק - בעיקר על ילדים אחרים, והידיים שלו
עזרו - בעיקר לרועי שנבורן. הדבר הכי טוב שקרה לחולירע הזה,
אמרה אימא של אורי פעם - ואימא של אורי תמיד נזהרה מאוד
מרכילות - היה כשהאופנוע שלו התהפך כשניסה לבצע איזה פעלול
מטורף בכניסה למושב, מה שפטר את העולם מנוכחותו - אבל לא לפני
שהשאיר אחריו מורשת מפוארת של רועי שנבורן במושב הקטן שלנו.
"נו, נו, נו" מאחורי אורי היה תום מקפץ במקום בחוסר סבלנות,
מוודא שלא יהיה אף לא רגע אחד קט של זחיחות-הדעת. "כמה אתה
מדבר, כמה. לעניין, לפני שהחבר'ה מתקררים."
כן, רצה הגורל ושנבורן היה חייל בעת תאונתו, וביישוב קטן
ואינטימי שכזה, חלל צה"ל זה נכס יקר מפז. העובדה
שהגיבור-הלאומי-בפוטנציה שלנו היה סתם איזה עובד רס"ר כלומניק,
נעלמה בהתרגשות הכללית כמו נפיחה בתוך סופת הוריקן - סוף סוף
יש לנו חלל צה"ל! יש מישהו לבנות לו אנדרטות, יש מישהו שאפשר
לתקוע את השם שלו בלי קשר לכלום בנאומים חוצבי להבות ביום
הזיכרון, יש מישהו לקרוא על שמו ספריה או מגרש כדורסל או,
במקרה שלנו - מירוץ.
"עשר דקות," הודיעה בדרמטיות שיפרה מהמועצה, האחראית על המירוץ
השנתי ע"ש רועי שנבורן ז"ל, והיטיבה את אחיזתה בסטופר. התרגשות
אחזה בקהל הצופים כשהאצנים התייצבו במקומותיהם; אורי הוריד את
הטריינינג וניגש לקו הזינוק, חמוש בגופיה הירוקה שניתנה לו
קודם לשם זיהוי המתחרים.
"תזכור לא לתת מאה אחוז על ההתחלה," לחש תום מאחוריו.
- "אני יודע."
- "אם תעלה דופק מהר בהתחלה, לא תצליח להוריד אותו אחר כך."
- "תום, אני יודע, אוקיי?"
- "אני הייתי שמח אם היית לוקח את העניין קצת יותר ברצינות,"
מחה תום, "אתה לא רוצה לראות את יפתח קדרון או את שפר מנצחים,
נכון?"
- "תום, תפסיק להיות ילד. מה זה חשוב מי מנצח פה, וחוץ מזה אין
לי סיכוי."
- "אל תיתן ספרינט על ההתחלה," תום המשיך כאילו לא שמע "תתחיל
בקצב הקבוע, ותמשיך איתו לפחות עד ח'ירבת אמל. שמה אתה יכול
להירגע קצת אחרי העלייה."
מזווית עינו הבחין אורי בעידן שפר, מוקף חברים ומעריצות כמו
תמיד. כנראה שיש דברים שלא משתנים עם השנים, או לפחות משתנים
ממש לאט. הבחור בהחלט נראה מרשים. חוץ מזה הוא מאז ומתמיד היה
אלוף בריצה. הוא גם היה אלוף בלהיות חתיכת חרא - שני רק לרועי
שנבורן.



"אתה תהיה במירוץ?" היה הדבר הראשון שתום שאל אותו כשהגיע
הביתה, שלושה שבועות קודם לכן.
- "מירוץ? מתי?"
- "מירוץ רועי. עוד שלושה שבועות."
- " הממ... לא נראה לי."
- "למה לא?" הקשה תום ואורי הופתע קצת. "עברו כבר עשר שנים,"
הוסיף תום "היית מאמין? הבנתי שהשנה עושים מזה משהו מיוחד.
יהיה אוכל ונאומים וכו'."
- "באמת יופי שיהיה אוכל."
המהירות שבה העניינים התנהלו סחררה אותו. בקושי שעתיים עברו
מהרגע שנחת בנתב"ג, התחנה הראשונה באודיסיאה הזאת שמסתיימת
כאן, בבית של ההורים במושב. ועכשיו הוא מרגיש כאילו רק אתמול
אמר שלום ונסע.
תום חיכה לו בבית. תום, החבר הנאמן, הילד של השכנים, שתמיד
הסתכל על אורי כמו אח גדול ומוערץ. אורי מצידו תמיד ראה בו אח
קטן ומציק. לשאלה מה הוא עדיין שורץ כאן במושב השיב תום במשיכת
כתפיים וב"איפה עוד יסבלו אותי" נונשלנטי, ואחר כך כשתום סובב
את הראש לחשה לו אמא - שתמיד נזהרה מאוד לא להיות רכלנית -
שהייתה לתום קריירה לא רעה באיזה משרד פרסום גדול במרכז,
שהסתיימה בצורה חדה מאוד לפני כמה חודשים - ככל הנראה היה איזה
סיפור עם מעילה שהלבישו עליו, והיה לו מזל שלא הייתה תביעה.
נראה שמאז הוא שורץ פה בחוסר מעש ומחפש משהו - אולי את המרפא
למחלת הכשלון המייסרת הזאת, אותו הוא מקווה למצוא באוויר המושב
הביתי, הקריר והצלול.
"מעניין שכולם חוזרים הביתה עכשיו," העיר תום, כששניהם מטיילים
בשביל העפר החוצה את הפרדסים. "צירוף מקרים, אבל אומרים שכל
החבר'ה מהמחזור יהיו במירוץ."
- "עוד סיבה לא לבוא."
- "נו בחייך, אל תהיה שמוק. אתה לא הולך לרוץ?"
- "נראה."
אורי תקע את ידיו עמוק בכיסים ולקח נשימה עמוקה עמוקה דרך האף.
ריח של בית יש למקום הזה. תמיד הוא אהב להסתובב בחוץ, בחורשות
ובשדות של המושב. אהב להעביר את זמנו בחברת העצים והאבנים שלא
יכלו ללעוג או להציק, כמו רועי שנבורן ועידן שפר, ויפתח, וכל
שאר הכנופיה של טיפוסים דומיהם שהרכיבו את נבחרת החלומות של
המושב.
מעניין. כשגרת פה רק רצית לברוח מכאן, ועכשיו תראה מה נהיה
ממך. חוזר לפה כמו הבן האובד.
אז יצאת לכבוש את העולם, חמוש בתואר מהאוניברסיטה ובפרצוף תמים
של ילד כפרי דביל. ראש מלא חלומות ותחת מלא קוצים. אלא מה?
גילית שאתה לא כריסטופר קולומבוס, אפילו לא ביל גייטס. כולם
יודעים לספר על הבחור שהגיע לניו יורק עם חמישים דולר בכיס
וחזר בתור מנכ"ל של חברת היי טק. אף פעם לא שומעים על כל
החבר'ה שהגיעו לשם וגמרו בתור נהגי מוניות.  
ועכשיו אתה חוזר הביתה עם הזנב בין הרגליים, חזרה לבית של אמא
ואבא בעמק. חזרה לנקודת הזינוק, מאיפה שיצאת- לבד, בלי גרוש,
עם פחות כוח ופחות זמן.
לפחות לא לגמרי לגמרי לבד... גם תום כאן. ולפי מה שהוא אומר,
מסתבר שגם כל שאר החבר'ה מהמחזור.



"שלוש... שתיים... אחת... צא!" צווחה שיפרה.
מחיאות כפיים וצהלות, והם יצאו לדרך בחריקת נעליים, ובעוד כל
העולם נכנס בבת אחת להילוך שני ואחר כך לשלישי ורביעי, מצא
אורי שבניגוד לרצונו יושבת לו התרגשות בבטן. כנראה שתום הדביק
אותו קצת. כמו בלוטה גדולה וכבדה כזו בתחתית הבטן שמפרישה איזה
חומר חמוץ ומתסיס לכל המערכת שלו. לא אכפת לך בכלל מהמירוץ
הזה, שינן לעצמו, אתה פה בשביל הספורט, אתה חזרת הביתה בשביל
לנוח קצת ולשכוח כמה דברים. והבטן נרגעה קצת.
רחש טפיפת רגליים - ענן אבק. שפר עוקף אותו במהירות מצד ימין.
הוא הביט בגב החסון המתרחק, וידע שתום משתולל עכשיו על קו
הזינוק.
חמישה קילומטר במישור עד לעיקול שמוביל לעלייה לחירבת אמל -
וזה עוד לא החלק הקשה.
זה היה רעיון גרוע, רעיון גרוע, הוא יכל כמעט לשמוע את
הלחישה של השד הפצפון שיושב לו על הכתף. בשביל זה חזרת הביתה,
ילד בן עשרים ותשע? בשביל לחזור על טעויות העבר? עידן שפר
ינצח, כמו שהוא מנצח תמיד. אתה תגיע אחרון, כולם יסתכלו עליך
ברחמים ויגידו בחצי חיוך שבחור עם שכל כמו שלך, אחרי מה הוא
צריך לרוץ בכלל... ואתה רק תדע שלא התקדמת לשום מקום מאז
שעזבת, שאתה רץ במקום כבר שנים.

עוד מישהו עוקף אותו. יפתח קדרון. נו טוב, לפחות אתה לא
אחרון.



"יאללה," אמר תום בעליצות כשהופיע אצלו על הבוקר ביום שני.
"זזנו?"
- "לאן?" עוד לא הספיק לפרוק את המזוודות אפילו.
- "החוצה. תראה איזה יום יפה בחוץ, מה אתה הולך להתייבש כאן
בבית?"
- "צודק." אורי כיבה את הטלוויזיה וקם מהספה.
- "תלבש משהו קצר." העיר תום כבדרך אגב.
- "למה?"
- "שלא יהיה לך חם, למה. ותחליף לנעלי ספורט."
- " תום, הכול בסדר איתך?"
- "הכול מצויין, הכול על הכיפכיפק. תגיד, לא אכלת משהו כבד על
הבוקר, נכון?"
הייתי צריך לדעת - חשב אורי חצי שעה אחר כך. אני הרי מכיר
אותו.
"לרוץ? מה פתאום לרוץ עכשיו? אתה צוחק או מה?"
- "קצת, בשביל לפתוח את הריאות." תום היה רציני לחלוטין.
- "לפתוח את הריאות?"
- "לפני שמתחילים להתאמן ברצינות."
- "תום, על מה אתה מדבר?"
- "נו באמת אורי, איך אתה רוצה להשתתף במירוץ רועי בלי
להתאמן?"
אורי בהה לרגע קצרצר בתום, שדווקא ניסה להעמיד פני צנוע וחסוד.
בעודו מחפש איזה מענה שיהיה מספיק חריף כדי להוציא לו אחת
ולתמיד את השטות הזאת מהראש, נשמעה חריקת בלמים וטנדר מאובק
עצר לידם.
"שאני אמות! תראו מי חזר הביתה!" נשמע קולו המחוספס של עידן
שפר.
"אהלן עידן," אורי לחץ את היד שנורתה לעברו מחלון המכונית. שפר
עשה רושם שהוא שמח מאוד לראות את שניהם.
"איפה אתם שניכם? לא ראיתי אותכם כבר איזה, כמה, חמש שנים,
הא?"
- "לא מספיק זמן" סינן תום בשקט.
עידן שפר, המלך הבלתי מעורער של כל מעשה קונדס והתעללות. מישהו
הוציא את האוויר מהצמיגים של שיפרה מהמועצה עוד פעם? תהיה בטוח
שעידן שפר מעורב בזה. מישהו ריסס כל מיני כתובות נאצה על קירות
בית הספר? עידן שפר לא טורח אפילו להכחיש, למעשה הוא גאה בזה.
תום או אורי או איזה ילד אחר שבמקרה לא שייך לנבחרת הריצה,
חזרו שוב מבית-ספר עם פנס בעין ובגדים קרועים ומסרבים לדבר על
זה? החבר'ה של עידן שפר ורועי שנבורן בטח מבסוטים עכשיו, כמו
חזיר שמתפלש בחרא של עצמו.
"אז מה קורה איתך? לא ראיתי אותך מאז הצבא." אורי התעלם מתום.
"הייתי בניו יורק איזה זמן, היה לי עסק של העברות עד לפני חצי
שנה. אני פה בינתיים עד שהדברים יתארגנו. מה איתך?"
- "אתמול נחתתי."
- "וואללה?" שפר הציץ בשעון "תשמעו, אני חייב לזוז, צריך אולי
טרמפ לאנשהו?"
- "לא!" ענה תום בחריפות.
- "חחחח, מי דיבר אליך בכלל?" זרק שפר בזלזול שנייה לפני
שהטנדר נעלם במורד השביל, משאיר אחריו ענן אבק סמיך.
"בן זונה." לחש תום בארסיות בעוד האבק שוקע לאט לאט מסביבם
ועליהם, כמו נשורת. "עסק להעברות, עאלק. היה לו מזל שלא השחילו
אותו על הונאת מס."
- "מאיפה אתה יודע?"
- "אימא שלך אמרה לי. ואתה יודע איך היא שונאת לרכל סתם. הוא
לא הבין ששמה זה לא פה, שאבא שלו לא יצליח להוציא אותו מזה."
- "תום, הבעיה איתך שאתה לוקח דברים ללב. אתה לא יכול להיות
קצת יותר נחמד לחבר ותיק?"
- "חבר ותיק? הוא ניסה פעם לתלוש לי את היד מהמקום."
- "זה היה לפני המון שנים, תום."
-"באמת? לא ראית איך הוא דיבר אליי עכשיו? בן זונה." תום ניגב
את האבק ממשקפי השמש שלו. "אני אומר לך, זה יעשה אותי מה זה
מאושר אחרי שתדפוק אותו במירוץ רועי."



למרגלות ח'ירבת אמל אורי הציץ בשעון. זמן לא רע, והגוש-בטון
שיושב לו בבטן משתחרר לאט לאט. מה אכפת לך מתום, או מעידן שפר.
תן לו לנצח, הוא רגיל לזה הרי. אותך לא צריכים לעניין דברים
כמו תחרות ריצה מטופשת, יש דברים הרבה יותר מרגשים בחיים שלך.

מה אתה אומר? כמו מה למשל? עכשיו הוא אשכרה מרגיש לחץ על
הכתף, איפה שהשד הפצפון אמור לשבת וללחוש לו באוזן. כמו
הקריירה המזהירה שלך במפעל לזיקוק נפט בקנדה, איפה שבזבזת את
השנים האחרונות? כמו השירות הצבאי המפואר שלך, או האהבה הגדולה
שרק מחכה לרגע המתאים לדפוק לך על הדלת? למה שלא תודה שאתה מת
להגיע ראשון פעם אחת לשם שינוי, ודווקא בגלל שזה כאן בבית? למה
שלא תודה שאתה מת לנצח, אפילו עם זה בסך הכול מירוץ רועי
שנבורן ז"ל שלאף אחד לא אכפת ממנו יומים אחרי שזה נגמר?

למה שלא תפסיק לדבר עם עצמך?
מרוב הרהורים לא שם לב שהוא כבר נמצא בעלייה, מזנק במדרון
התלול המאובק שחוצה את ההר בזיגזג ומוביל לח'ירבה. המחשבות
הכבדות לא יעזרו לך עכשיו, עדיף שתתרכז במה שמחכה לך. עלייה
מתונה של בערך מאה מטר, אחר כך קטע ישר של שלוש מאות מטר בערך,
אחרי זה עוד עלייה קצרה ותלולה מאוד ועוד מישור ואז הקטע
הלפני-אחרון אבל הכי קשה של עלייה מגעילה ומכוסה בחצץ שגורם לך
להחליק, ואי אפשר ממש לרוץ פה כי זה טריג תלול מדי, זה יותר
דומה לדילוגים מרגל לרגל. ח'ירבת אמל מסמלת את סוף החלק הראשון
- ובדרך כלל הכי קשה - של מירוץ רועי.



אחרי שבוע שבמהלכו תום הפך מסתם קוץ בתחת לגיהנום של אימוני
ריצה, אורי יצא מהכלים.
- "אתה מוכן להסביר, מה אתה כל כך לחוץ על המירוץ הטיפשי
הזה?"
- "אתה רוצה לנצח או לא?"
- "לא, אני לא רוצה לנצח, קיבינימט! אנחנו כבר לא ילדים, תום!
מה עובר עליך? מהיום שחזרתי אני שומע ממך רק מירוץ, מירוץ,
מירוץ. עכשיו תסביר לי כבר מה אוכל אותך או שאני לא זז יותר
מטר." אורי התיישב על הדשא ושילב את ידיו בהפגנתיות.
תום גיחך. "המעדן שיש להגישו קר." אמר לבסוף.
- "מה?"
- "נקמה, אורי, נקמה."
- "על מה אתה מדבר?"
- "כבר אמרתי לך שכל החבר'ה יהיו שם, נכון? עידן שפר, אלון,
אריאל נתנזון, יפתח קדרון... גרשון, עומרי נאוה. כ-ו-ל-ם.
שיפרה מהמועצה עשתה המון מאמצים בשביל לארגן לפה את כל הנבחרת
ריצה הישנה של שנבורן."
- "אני לא מבין מה עובר לך בראש."
- "אני אדפוק אותם, זה מה שאני אעשה. אני ואתה. הגיע תורנו
להאכיל אותם."
תום נראה כמו חתול שבלע את השמנת.
- "אתה דפוק לגמרי," סבר אורי.
- "תקשיב," תום התיישב לידו על הדשא. "אתה זוכר שהיינו קטנים?
זוכר, כשלמדנו ביסודי ובחטיבה?"
- "כן, אז?"
- "זוכר את כל מה שהיינו צריכים לסבול? את היום ששפר ונתנזון,
ואני לא זוכר מי עוד היו שם, כמעט שברו לי את הזרוע לחתיכות?"
- "בטח שאני זוכר, אבל מה זה קשור?"
- "ומה עם הפעם שבאת לכיתה עם מעיל חדש, ושנבורן תלש לך אותו
מהידיים והצית אותו? הם הסתובבו עם זה על מקל של מטאטא כמו
דגל, זוכר?" המשיך תום בעוד אורי שותק. "ובבקשה אל תבקש ממני
להזכיר לך מה הם עשו לגורים של החתולה של מירב, עוד כשהיינו
ביסודי בכלל. עד היום נראה לי שהיא בטראומה מזה."
- "אתה רוצה להגיד לי שכל זה בגלל כמה משחקים שהיו לפני עשרים
שנה? רגע אחד..." אורי חשד שהוא מתחיל, רק עכשיו, לקלוט את
היקף הדפיקה. "כמה זמן אתה מתכנן את השטות הזאת?"
- "מאז ששמעתי שאתה חוזר."
- "אז..." אורי הרים את קולו בפתאומיות ותום קפץ כמה מילימטרים
לאחור. "למה שלא תרוץ אתה בעצמך?!?"
- "אויש אורי, תפסיק לדבר שטויות. אתה מכיר אותי, אני בקושי
יכול לקפוץ לרוחק. אתה מלאך הנקמה שלנו."
- "מלאך הנ... אלוהים אדירים. תום, אני לא בנוי יותר לריצות
מרתון האלה, אתה לא מבין? אני כבר לא בן שמונה עשרה. אני חזרתי
לכאן בשביל לנוח, לא בשביל שתריץ אותי על הג'בלאות כמו שעשינו
לפני הצבא!"
- "אני לא מבקש ממך להיות קרל לואיס, אני רק רוצה שתשיג את שפר
והחבר'ה שלו! זה יותר מדי לבקש? תשמע אורי," תום רכן לעברו
כממתיק סוד, "אם אני ואתה נדפוק אותם פעם אחת במשחק שלהם, יהיה
לנו דבר שאף פעם לא היה לנו במושב הזה."
- "מה?"
- "כבוד, אורי. כבוד."
- "תום," אורי דיבר לאט. "זה בסך הכול מירוץ רועי שנבורן ז"ל
המזדיין! מי זוכר את זה בכלל יומיים אחרי שזה נגמר? אתה מתנהג
כמו אינפנטיל!"
- "אויש נו, די כבר אורי" תום צחקק. "אתה יודע שאתה הולך על
זה. אחרת לא היית איתי כאן, נכון?"
בין מקצה למקצה, אורי נאלץ להודות שהרעיון קסם לו במידה
מסויימת. כשהיה ילד היה יכול מקסימום לחלום על התמודדות עם
נבחרת הריצה המקומית, שכללה את רוב התותחים המקומיים כמו רועי
שנבורן הקרצייה, יפתח קדרון שנהג לקשור חתולים ולהפיל עליהם
גפרורים בוערים לפני שירה בהם ברובה אוויר שלו, ועומרי נאוה
שתפקידו בכוח היה בעיקר להחזיק לאנשים את הידיים כשעידן שפר
הרביץ להם.
אבל זה היה מזמן. הוא כבר מעל לשטויות הילדותיות האלה.
אז למה אתה פה, שאל את עצמו תוך כדי ריצה בשביל העפר, ותום
דוהר מאחוריו על הטרקטורון שלו ולוקח זמנים. למה באמת אתה פה?
לתום הייתה תכנית, ושום דבר לא יכל להזיז אותו ממנה, ובסופו של
דבר אורי נאלץ להודות בינו לבין עצמו שנזק ממשי לא יכול לצמוח
מזה; מה אכפת לו לרוץ קצת במגרש הביתי, אולי זה אפילו בדיוק מה
שהוא צריך בשביל להיפטר מהמרה השחורה הזאת, המורבידיות הזאת
שיושבת לו על הנשמה מאז שחזר לארץ ולמושב. והוא באמת גילה,
שאין כמו שלושה שבועות של ריצה ללא רחמים על הג'בלאות, לפי
תכנית האימונים של תום, כשהילד-של-השכנים מוכה האובססיה דוהר
בעקבותיו בצורת טרקטורון צועק מילות עידוד ואזהרות - טוב, אולי
לא ממש להשכיח את העבר, אבל לפחות לדחוק אותו החוצה קצת.  



במטרים האחרונים של העלייה אורי הרים את עיניו ונתקל בהילה
הבלתי צפויה שהפיצה צורתו הצולעת והמקרטעת של יפתח קדרון, נשען
עם הידיים על הברכיים ומתנשף כמו חמור חולה. הוא לא ימשיך
לרוץ, זה ברור. אורי עבר אותו בלי להתעכב, למרות שהפיתוי לדחוף
אותו מההר שעשע אותו לשבריר שנייה, והמשיך לרוץ כמה מטרים לפני
שסובב את ראשו; יפתח, צונח ומשתנק, תקע בו שתי עיניים שחורות
כמו אבנים חרוכות מתחת לפנים שטופי זיעה ומנומרים באבק, וסיפוק
מסויים טמון במחשבה שאם מבטים יכלו להרוג, יפתח היה הולך לכלא
עכשיו עד סוף החיים חסרי התועלת שלו, בלי שום ספק. המבט שלו
שידר שנאה צרופה, מזוקקת כמו ויסקי קנדי משובח.
אז ככה זה? חשב אורי. עדיין? מסתבר שבאמת יש דברים שלא משתנים.
רק שעכשיו הוא ייחנק מאחורי, ואני ממשיך לרוץ, אז תיחנק,
תיחנק, יא זבל, מי מושפל עכשיו הא...?
ואז הוא עלה על זה.
כמו רעם ביום בהיר, והוא הרגיש תוך שנייה אחת בשטף של חמצן קר
ומטהר, איך ראשו מתבהר פתאום כאילו נשלפו פקקים מאוזניו. כאילו
הראש שלו היה מלא בצמר גפן בעשר השנים האחרונות ורק עכשיו הוא
מתעורר מאיזה שינה מטמטמת.
יכול להיות שלא הבנת מה קורה פה? יכול להיות שכולם יודעים משהו
שאתה לא?
יכול להיות שאנחנו כן בתחרות? שגם שפר ויפתח, וכולם, משחקים פה
איזה משחק מתוחכם של שוטרים-וגנבים ורק אתה האידיוט מתעקש
להתנהג כמו גדול ולא להשתתף? שתום הוא לא היחיד שבא הביתה
לסגור חשבונות של מטען-רגשי?
הרעד התפשט מעמוד-השדרה לברכיים, וחזרה למעלה.
יפתח נשאר מאחור, ושפר נראה לעין בצורת כתם כתמתם ועמום
רחוק-רחוק לפנים...  
אתה רוצה לנצח או לא?



"נו?" שאל תום בקוצר רוח את הצלם של המקומון, שליווה את המירוץ
בתמונות.
- "הם צמודים."
- "מי זה הם?" שאל מישהו.
- "עידן שפר, ואורי לביא. עידן הוביל עד השליש האחרון, בהפרש
די גדול, ואז פתאום השני שם רייס כאילו משהו נשך אותו. כרגע הם
פחות או יותר צמודים."
תום החליף צבעים במשך ארבעים שניות לפחות.
"אוי לא." פלט לבסוף.
הצלם הרים את עיניו. "מה קרה?"
- "הוא השיג אותו מוקדם מדי. לא יהיה לו כוח לתת ספרינט בסוף.
שפר ישחק איתו עד הקילומטר האחרון..."



ועכשיו הגוש בבטן הפך למדורה.
כפות הרגליים נרדמו. הוא הניח שזה מין מנגנון הגנה כזה של
הגוף, כשהוא לא יכול לסבול יותר את הכאבים אז הוא מרדים את
הרגליים. לא משנה. הוא לא מתכנן ללכת לשום מקום מחר, או בעתיד
הקרוב. מה שקורה אחרי שהוא מסיים את מעט הקילומטרים שנשארו,
בכלל לא משנה, כי זה הולך לקרות למישהו אחר.
הזיעה כבר לא סתם נשפכת ממנו, היא משפריצה. החולצה הירוקה כבר
לא ירוקה, היא גם לא סתם ספוגה, היא כבר תשעים אחוז מים ואחרי
המירוץ הזה היא תתפורר. אבל זה לא מה שחשוב עכשיו.
הוא שכח את כל מה שתום הסביר בשבועות האחרונים. קיבינימאט
התכנית, קיבינימאט הכול, רק תרוץ,
זה עוד פעם השד על הכתף
שלו, רוץ כבר, לעזאזל, תשרוף את הבן זונה הזה אתה שומע אותי?
תזיז את התחת שלך ותחנוק אותו באבק! רוץ, לעזאזל, רוץ!

עידן שפר עדיין מוביל, ומצבו נראה יותר טוב משלו, אבל כבר לא
כל כך בטוח בעצמו.
כמה זמן זה כבר נמשך? החצי הראשון של המירוץ נגמר צ'יק צ'אק,
למה זה לא מסתיים כבר? אחרי כל עיקול יש עוד אחד ועוד... כמה
זמן אני אוכל להמשיך ככה?
אל תחשוב על זה עכשיו! רק תרוץ!



"תום, תגיד לי משהו...
- "כן?"
- "חשבת מה יקרה אם נפסיד?"
- "אנחנו לא נפסיד."
- "כן, אבל מה אם כן?"
- "לא משנה, בגלל שאנחנו לא נפסיד."
- "אבל נניח, נניח."
- "אז אני אורז ועובר למיקרונזיה."
- "נו, ברצינות..."
- "אני רציני. אני לא חוזר לכאן יותר בחיים אם אנחנו נפסיד."
- "זה בהחלט גורם לי להרגיש יותר טוב."
- " תשמע, אורי... אתה מתייחס לזה יותר בקלילות. וזה בסדר
גמור, כן? אני יודע שאתה חושב שאני קצת אובססיבי לגבי המירוץ
הזה."
- "קצת, לא הרבה."
- "אבל תבין... החבר'ה האלה שאתה רץ נגדם מחר... אני תמיד
הייתי כלום בשבילם. הכלום של הכלום. אני לא מדבר עכשיו על
המכות או ההצקות... זה להיות כלום. אתה מבין למה אני מתכוון?"
- "כן."
- "אני רק רוצה לנצח פעם אחת, פעם אחת מחורבנת. זה מוגזם? זה
יותר מדי לבקש?"



"הנה הראשון מגיע."
תום הרגיש את הבטן שלו עושה סיבובי בורג. העיניים ננעצו עמוק
באדמה, ולראשונה הוא פחד להרים אותן מחשש להיתקל באותו זרם
אוויר קר שהוא ידע שאורב לו בפינה.
"זה לא שפר שם?"
"מצד שמאל זה שפר, אני לא רואה מי זה השנ... היי היי הלו
תירגע, מה אתה דוחף?"
בחמת זעם תום ממרפק את דרכו בקהל הצופים ופורץ קדימה. שני
כתמים מטושטשים, הם עדיין רחוקים, הוא ממצמץ - הם צמודים, לא,
הנה אורי מוביל, הוא נראה כאילו עברה עליו מלחמת עולם שלישית,
רץ קדימה בתנועות ארוכות עם כל הגוף... שפר ישר מאחוריו, הם
במרחק שלוש מאות מטר מקו הסיום, מתקרבים ממש מהר, הכול עוד
יכול לקרות. עכשיו כולם כבר רואים אותם ומתחילה המולה של
התרגשות בקהל, שריקות, צעקות, עידוד...
"אורי!" הצעקה מחרישה את אוזניו שלו. הוא לא מצליח לבודד את
מחשבותיו למילים, כל העידודים נשכחים וצונחים תחת רגלי ההמון
המשולהב כמו עלים מצהיבים בסתיו של שנה שעברה, והוא צועק פשוט:
"אורי!" בעוד המלאך שלו בגופיה הירוקה-לשעבר, המטונף והספוג
באבק הדרך, דוהר קדימה כמו קטר, אבק נעליו אופף את המתחרה השני
- זה שנודע פעם בשם שפר - כמו עשן קרב; וההתנשפות הקולנית של
שפר למראה הפער ההולך וגדל, והתבוסה שניתזת מעיניו - שוות את
ה-כ-ו-ל.



מעמדו של אלוף מקומי בתחרות ילדותית, יש בו זוהר מסויים, ששום
דבר בעולם לא יכול להעיב עליו; גם לא התזכורת שתבוא יום או
יומיים לאחר מכן שבעצם, מדובר בסך-הכול במירוץ-רועי-שנבורן
ז"ל, שאף אחד לא זוכר אחרי שזה נגמר. ובכל זאת, קיימת התחושה
הזאת שבאה אחרי ניצחון אחד ויחיד, כאילו אף פעם לא נכשלת; וכל
דבר אחר נשכח ונראה בזוי וסתמי כמו האבק השוקע על השביל. אתם
רואים; אתם רואים? הנה אני, ואני פה, והגעתי הנה ראשון, לפני
כולכם.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
צייר לי נסיכה

צפרדע קצרת רוח


תרומה לבמה




בבמה מאז 8/4/04 2:13
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אבי יאיר

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה