כל מה שנשאר לי הוא תקווה נואשת. תקווה, שמי שיקרא שורות אלו
יבין אותי - למרות שהסיפור שלי חורג מכל אירוע הגיוני המוכר
לאדם. אני לא יכולה להסביר אותו, ואני בספק אם מישהו אי-פעם
יטרח לאמת את דבריי ולהצדיק את מה שאכתוב. בכל זאת אני כותבת,
מונעת על-ידי דחף פנימי בתוכי להוציא את מה שאני יודעת ולהציג
לאורה הצהוב השורף של שמש הפרסום, את שקרה בליל ה29 בפברואר
בחנות הקעקועים "מיתוס".
לא פגעתי לרעה בלקוחות האחרות שהיו בחנות, והרופאים שבדקו אותן
אחרי-המוות, כמו גם השוטרים שמצאו את הגופות, יוכלו לומר בעצמם
שסימני השריטות, הנשיכות והמכות על גופן של הנערות, כמו גם
ההרס העצום בחנות, לא יכלו לעולם להיגרם בידיה של נערה ממוצעת
אחת. הם זייפו את הרישומים, חוששים שלא יאמינו להם, או  חוששים
ממשהו גרוע עוד יותר. את שאקי אני הרגתי, וכל אדם שנותר בו
גרגר של שפיות היה עושה את אותו הדבר. חבל רק שהרגתי אותו
כשהיה מאוחר מדי, כשהמעשה הנורא כבר נעשה, ולא ברגע הראשון בו
נפגשנו.
שאקי מעולם לא חילק פליירים של חנות הקעקועים "מיתוס", לא פרסם
אותה בשום עיתון נוער או מועדון, ורק המתין לפעמים בפינה של
הקניון, ליד המדרגות הנעות, צד את טרפו כמו שועל שחור הבוחן את
התרנגולות המתנהלות בחוסר-ידיעה בחצר. הוא ניגש אלי לפני
שעליתי על המדרגות, הישיר אלי את עיניו הירוקות, ואמר לי "את
בדיוק מה שאני צריך.  יש לך עור נהדר, את יודעת את זה?". "כן,
אני יודעת", עניתי והמשכתי ללכת, אבל שאקי רדף אחרי, "את חייבת
לקשט אותו עם קעקוע. אני אעשה מהעור שלך יצירת אומנות." לא
נמשכתי לאופנה הטיפשית של קעקוע סמלים וציורים פשוטים וחסרי
-משמעות על העור. שום מסכות, לבבות, כוכבים, או שאר יצירות
סרות טעם לא יטמאו את הגוף שלי. "לא תודה, אני לא מעוניינת".
"אני אצייר יצירת עליך את הציור הכי מיוחד בעולם. לאף אחת לא
יהיה ציור כמו שלך", המשיך לשכנע.
אני לא יודעת מה משך אותי בו. אולי פניו האפלות, שעוטרו בזקן
שחור ובשער כהה וסמיך. אולי החלוק המוזר שלבש, שהיה רקום בחוט
כסף שיצר דוגמאות שלא יכלתי להתיק את עיני מהן, והשתלבו בצורה
מטרידה עם עורו, שהיה כנראה מקועקע לחלוטין בדוגמא נוראה של מה
שדמה לקשקשים סמיכים - מראות מטרידים את מנוחתה השלווה של
תודעתי, בדרך נסתרת ולא-ידועה כלשהי. הרגשתי את מגע ידיו
החזקות על כתפי בכל הגוף, מקצות האצבעות ועד לדמיון שלי,
ולשניות אחדות התמכרתי לתחושת הדגדוג הנעים, המזכירה מעט תחושת
עקצוץ של נמלים המטפסות על הגוף.
לפי ההוראות של שאקי, הגעתי בחצות ה29- לפברואר לכוך, בו שכן
לפי שלט המתכת המחליד מרכז הקעקועים "מיתוס". שאקי היה שם, וגם
ארבעה עובדות אחרות - נערות חתומות-פנים, ששכבו בחלקים מרוחקים
של החדר, ממתינות לאחר שעבודה הסתיימה עליהן. בחנות שררה
אווירה דחוסה ומסתורית - השולחנות העמוסים מחטים וכלי עבודה
מוזרים אחרים, הציורים הצבעוניים של הקעקועים המוזרים, תמונות
הנערות על הקירות הבהירים של החנות, ריח עמום של תבלינים
חריפים - הכל היה אמור להתחבר, כמו מילים בשפה לא מוכרת, למשפט
שהיתי צריכה להבין - אבל לא הבנתי אותו.
הייתי צריכה להרגיש שמשהו לא בסדר כשראיתי את הציור. על המגילה
המתפוררת שהראה לי שאקי נפרשו זרועות תמנוניות, מקרינות-עוצמה,
המתחברות בדרך מעוותת לראש לא-אנושי בעל עיניים ענקיות, על רקע
זרוע כוכבים לא מוכרים. "זהו אדון הכוכבים", לחש לי שאקי,
"והוא יהיה שלך". הקירות העמוסים של החדר כמו נסגרו עלי, הבטתי
מסביב ושמעתי את השפתיים שלי לוחשות "טוב".
מגע המחט החמה שרף את בשרי וחדר את כל התודעה שלי בקו לוהט של
כאב. גבי החשוף העניק את עצמו לידיו של שאקי, ואני שקעתי
בטמטום-חושים עמום של כאב שהפך במרוצת הדקות להרגל. עברו דקות
אחדות לפני ששמתי לב ששאקי זימזם משהו בזמן שעבד על גבי -
מנגינה חדגדונית, מתמשכת, בשפה שלא הכרתי ולא היתה דומה לשום
שפה אנושית ששמעתי אי פעם. ניסיתי להתרומם מעט כדי לומר לו
להפסיק, אבל ידו החזיקה אותי על המצע, "שכבי בשקט. את תהרסי את
זה".
האוויר החל להתמלא בתחושה מוזרה. האור הצהוב החיוור, שהגיע
ממנורה שלא ראיתי היכן היתה, גרם לי אי-נוחות. התחלתי לשמוע את
הנערות האחרות, ממקומן בחלקיו האחורי של הכוך, מזמזמות את
המנגינה של שאקי. כמו תפילה נוראה לאלים אסורים, עלה הזמזום אל
עבר התקרה הדחוסה של החדר דרך גרונותיהן של הנערות ושל שאקי.
עורי, עליו שאקי כבר התחיל לחרוט את צורתו מרובת-הזרועות של
היצור שלו, החל לבעור בהתרגשות. הרגשתי התעלות, כאילו צורתה של
הדמות הנוראה הופכת אותי להרבה יותר ממה שיכולתי להיות,
כבת-אנוש פשוטה, ויחד עם זאת התחלתי להרגיש גם פחד נורא. אותו
רגש כל-כך אנושי, שהכוח המהפנט של עיניו וקולו של שאקי גזלו
ממני במשך רוב אותו יום, התחיל להתפשט בי והפך לאימה כשראיתי
בזווית-עיני את הנערות, שבהן ביצע שאקי קודם את המעשה הסתום
שלו, מתפתלות בכאבים ודם עולה מגבן החשוף, עליו נראו צללים
מוארכים של ציור נורא כמו הציור שנחרט עלי. השפתיים שלהן עוד
ביטאו מכנית את מילות השיר, אך בפניהן לא היתה כל הבעה מלבד
כאב חסר-מעצורים  ובלתי-נשלט.
ניסיתי להניע את גבי מתחת למחט החמה של שאקי, אך לא יכלתי.
לפתע הרגשתי תנועה מעל עור-הגב החשוף שלי, תנועה שלא היתה
תנועת ידו של שאקי. כל העצבים שלי רטטו ונדרכו, כשהבנתי ששאקי
עומד לסיים את תבניתו של היצור הענק, שאמור היה לכסות את כל
הגב שלי. הרגשתי נוכחות, מאוד קרוב אלי, כאילו חלק ממני, אבל
עוד מעט נפרדת ועצמאית. מוחי המסומם היה איטי בהבנת המשמעות
הנוראה של מה שיצרה המחט על הגב שלי; רק בהדרגה התחלתי לתפוס
מה עמד להיווצר דרך הגב שלי, מה כבר החל להרים זרועות תמנוניות
מתועבות מגבותיהן המחוצות של הנערות מסביבי. אכן, הגופות
המיוסרים עליהן צייר שאקי את הציור הנורא שלו עמדו למסור אל
חלל האוויר את הדבר הנורא ההוא, שעמד לבקוע מתוך עורי, לקרוע
אותי לגזרים בדרכו, כגוזל מחריד המרסק את הביצה בדרכו החוצה.
לא ידעתי אם כוחותיי יעמדו לי, אבל כבר לא חשבתי בהגיון כלשהו.
זינקתי בכוחי האחרון וחמקתי מבין ידיו של שאקי, שעדיין החזיקו
במחט הלוהטת של הקעקוע. גבי בער, סביבי היתה הזעקה הלא-טבעית
של היצור שהחל להתממש בחדר, גוף ענק אמורפי ומתנועע, מלווה
עדיין בשירה הקצובה והמזמזמת. עמדתי, מרעידה, ליד השולחן העמוס
בפריטים שונים, סביבי התרוממה השירה האיומה, חשתי שאני נקרעת
על-ידי הדבר ששאקי קרא אל הגב שלי. ידי גיששה מאחורי, ואני לא
יודעת איזה כוח הנחה אותי כשמצאתי את הסכין. היא היתה קרה
ומתכתית, ועזרה לי להחזיר עוד גרם של שליטה לגופי ולמחשבותי,
מפני הישות שעמדה לדחוק אותן הצידה לטובת מחשבות של טירוף
חסר-מודעות. בלי לחשוב, כולי זועקת כאב של אדם שנקרע לגזרים,
דקרתי את שאקי פעם אחר פעם, מפילה אותו ומפסיקה את השירה
הנוראה. הכוח הלא-נראה אך החזק במידה שלא תשוער שבו הוא קרא את
היצור הזה אל המציאות מעל גופותיהן של נערות המסכנות, נשבר יחד
עם רוח החיים שבו. שניה אחת מאוחר יותר, וליצור כבר היתה תודעה
משלו, ושום כוח שיכולתי לגייס, גם לא להב המתכת החלש של הסכין,
לא היו יכולים לעצור את זה.
עכשיו אני יושבת בתא המעצר, כותבת שורות אלו, ובטוחה שמהרגע
בו יראו אותן עיניו של אדם אחר, אשלח מיד לתא אחר, מרופד,
בבית-חולים לבן-קירות. לא אכפת לי - אין זה משנה יותר. על העור
שלי נשארו חרותים קווים ארוכים, שאינם משאירים לדמיון שלי מקום
רב לטעות - אלו חלקים מגפיו של הדבר הנורא, הלא-אנושי
והלא-טבעי, ששאקי ניסה להביא על פני עולמנו. האם אני חשה את
העקצוצים בעורי? האומנם משהו זז על גבי גבי, כמו רגל של חרק
המטיילת בעדינות על-פני יד שאינה מודעת לו? אולי באמת מחליקה
תודעתי, באופן בטוח שאי-אפשר לעצור אותו, במדרון המוליך אל
חוסר-השפיות? בכל מקרה, לא נותר לי עוד זמן רב.