ממעמקי ליבי זעקה מהדהדת בקול צורם ומבקשת רחמיך. מתחננת,
מתרפסת, משפילה מבטה, מצליפה שתי עיני שקד בצבע ירוק-חום עם
ריסים ארוכים ארוכים יפים עד כאב, יפות עד כאב, מכאיבות עד
עילפון.
ביקשת את שביקשה נפשי הפצועה, לקחת את מאגר כוחותי היחידי
באותו פצועה, הבטת בי מדממת כמעט עד מוות והנחת לי למות לאט,
בסבל, בייסורים. כשעל שפתייך חיוך מלא עונג.
חיטטתי בפצעי לתת תשובה מדוע הם שם, מדוע אינם מחלימים, מדוע
אינם מרפים, אפילו יוד לא נתת, פלסטר קטנטן לבלום את זעקתי,
להקל על כאבי, הבלתי נסבל, המתיש, המכריע.
ביקשתי שלפחות תעזור לי לקצר את הסבל, אותן עיני ירוק-חום בלעו
את גופי בשקיקה פעם אחר פעם, כמעט לא ידעתי את אושרי, כמעט לא
האמנתי שכך, כמעט חשבתי שהנך מגיע לנצח, מגיע למלא את מאגרי
אושרי הבלתי נדלים. מילאת ושפכת את הקערה על פיה, אם לא היית
ממלא לא היה האבדון כה רב וקשה, כה כואב ומייסר.

את וידוא ההריגה עשית,
נפשי גוססת שוב,
מסתבר שיש בי נשמות אינסופיות,
כמעט השלמת את המשימה,
עד יבוא האהוב
עד יבוא שחור העיניים
וימלא בי את מאגרי האושר
הפעם לתמיד.