יתושים מתים.
המון יתושים מתים.
המראה הראשון שתפס את עיני מרגע יקיצתי הוא מראה נבלתן השטניות
והמגעילות של עשרות יתושות מרוחות על התקרה; נקבות ארורות
ומוצצות דם שמצאו את סופן בבית בורגני באיזור המרכז הבועתי,
בשביל קצת דם, גם כן חיים.
הבטחתי לאימא כבר לא מזמן שאתפלל שחרית בשנה הקרובה רק עד סוף
האבל והחלטתי שאעמוד במילתי.
פוקח עיני ומתגבר כארי לקום, "מודה אני לפניך מלך חי וקיים
שהחזרת בי נשמתי בחמלה".
כמה אירוני, הנה אני ממלמל את ברכות השחר ומודה לבורא עולם על
חיי בעוד אני צופה בשואה על תקרת חדרי, מוות על הבוקר ואנו
מודים לחיים.
"רבה אמונתך," כדאי לנו מאוד שרבה תהיה אמונתו, אני במקומו כבר
הייתי שולח את ישרפאל לסגור את העניינים, דם אש וכל הבולשיט,
אתם יודעים...
וממשיך בתפילתי "ברוך שלא עשני אשה" - אמן!
"ברוך שלא עשני עבד", "ברוך פוקח עיוורים", "והרחיקני מיצר הרע
ומלשון הרע ומעין הרע", "הרחיקני ממדינה של גהינום" - מי יודע,
אולי הפעם זה יעבוד.
מדינה של גהינום, אין דבר שיוכל להרחיקני ממדינה של גהינום,
נראה שכבר זמן שאני מעדיף לרבוץ בגופרית.
חייבים להמשיך.
מים רותחים על האש, מדליק את הרדיו, רדיו ברסלב 94 fm, תמיד
שיעשעו אותי שירים חסידיים בבוקר, שמחת הלב, אני מניח שעלי
לקבל לב לפני שאמלאהו בשמחה, על הלב ויתרתי לפני שנים כבר,
ניסיתי להחזירו ליצרן אך לא מקבלים סחורה בלויה משימוש.
אני לוגם מהקפה, איום ונורא! - כמובן.
מדליק סיגריה, מודה שהחזרת נשמתי בחמלה והכל, אבל בטמטומי
החלטתי להשמיד אותה.
יושב, שותה קפה, מאזין לפיזוזי חסידים, מעשן את ה-Winston שלי,
מן אורגזמה מקאברית כזאת, יכולתי להמשיך כך לנצח.
אבל שוב, חייבים להמשיך.
נכנס למאזדה F323 שלי, מדליק את הרדיו, נוהג ביד אחת, "שמחת
הלב", ווינסטון.
מוות לייטס! אההה! אושר!
והנה יצאתי מהמזדה, התחלתי לעבור את הכביש לכיוון המשרד כשללא
כל אזהרה מוקדמת משאית mac אדומה שהובילה פאמפרס שפשפה את
חולצת ה polo sport שלי - שמות! כמה שמות! לכל חפץ ארור שמות!
והכל שלי! שלי!
התחלתי להסתחרר כל חיי המייגעים סבו סביבי ואני ההתחלתי לצרוח
בקולי קולות והזוהר המתיש הזה בעיניי  - ואז דממה.
התעוררתי בבית החולים - הפעם ללא יתושים מתים, רק אנשים
מנותצים, כמעט והצטרפתי לשורותיהם.
בחור בחלוק לבן שמסביר לי שעברתי הלם ואיבדתי את ההכרה מעורר
בי עניין בדיוק לחצי דקה ואז את ראשי טורדת מחשבה מעיקה.
מדוע לא פגעה המשאית?
איני אלא רק גוש בשר שעוד לא הועיל ולו במעט למהלך הדברים
הארור למהלך הדברים הארור, רק יושב ובאוננות רוחנית מוחלטת
הורג עצמו.
שהיתה כבר פוגעת ומסימת את היגע.
ואז זה מובן, מכה כסטירה לפנים - אני לא אלוהים!
אני לא אחליט מהי שעתי או תכליתי, אך אני כן אוכל לבחור שמא
ללעוג לתוכניתו וזאת עוד תוך שאני מקללה בעיוורון פאתטי! וזה
אכן מה שעשיתי.
מודה שהחזיר נשמתי בחמלה, אך מדוע החזיר?
כי רבה אמונתו! בי! אני!
בכל בוקר המשכתי להחריש אוזן לתחינותיו אך המשכתי לפנות אליו
בדברים כמו זקנה סנילית אשר יושבת עם בתה בבית קפה ומספרת על
בעיותיה המייגעות באוטומטיות מחרידה.
רבה אמונתו בי, שאגיע למה שהוא, ואף יותר טוב, אני, מצפה
להאפיל אליו.
ואני בכל יום, מהלל גדולת מעשיו ובכל יום הופך עצמי לאל ומוקיע
כוחו.
"ברוך פוקח עיוורים" - אך אני עצמתי עיני בעיקשות בכל כוחי,
"ברוך שלא עשני עבד" והנה אני יצרתי לעצמי שלשלאות בממלכתי
שלי, הרחיקני ממדינה של גהינום! מוחי הפך כבד מדי!
רדיו ברסלב, עשן סיגריות, תפילין בשקית של "הנקודה היהודית",
"סופגים עד 70%", "ברוך שלא עשני אשה", הרגשה נקייה לאורך כל
היום, 22 הרוגים, 9 מתוך עשרה רופאים, 13 מדיא, אחד אלוהינו ו5
מיליארד רוצחיו!
86,400 שניות ביום, 365 ימים בשנה ובדיוק בשניה הנתונה הזו הוא
החליט להניע את המשאית לעברי, חצי שניה לפני שעברתי אני את
הנקודה.
עצמתי את עיני ופרשתי ידי לצדדים וחשתי משב אוויר בין אצבעותי,
אך בכל צד משב שונה לחלוטין, כאוס מוחלט! יקום שלם המונע
במנגנון כאוטי מדהים.
נשמתי אל תוכי את הכאוס וזעקתי בשנית היום, "מודה אני לפניך
מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה - רבה אמונתך!"
מתוך האוויר נדמה לי ששמעתי גיחוך של סיפוק.