התאהבות רק לשם התאהבות... קרה לי כבר מספיק פעמים.
למרות הישגי בתחומי האהבה, אני חושבת שאהבת אמת לא הייתה
בידיי. לא אהבתי אותו, אולי הייתה תקופה שאהבתי אותו, אך
ההתאהבות לא הייתה אמיתית. למדתי לאהוב אותו, ניסיתי, רציתי,
אבל היו סימנים שמראים שלא הצלחתי.
בין ההמון, אותו לא מצאתי.
בין הקולות, את קולו לא יכולתי לזהות, לא בסוף, לא בהתחלה,
אולי קצת באמצע.
הייתי אובססיבית כי פחדתי לאבד אותו, הייתי איתו על הקו 24/7,
פחדתי לנתק, פחדתי להבין שאני לא אוהבת. "אני אוהבת אותך", יצא
מפי בקלות, מבלי להבין את המשמעות, לא חשבתי לפני שאמרתי, זה
לא יצא מתוכי, מהפה, לא מהלב.
האם עכשיו אני אוהבת?
אולי ההתאהבויות שלי הן תמיד "קראשים לשם ההתאהבות"? כל
אהבותיי "האמיתיות" היו עם גברים שלא יכולתי לאהוב, שידעתי שלא
יכולתי להשיג, שידעתי שאני לא רוצה להשיג.
אולי זה מפחד לאהוב באמת, מפחד להסיר את המחסומים ולתת לעצמי
להיחשף, כשאתה חשוף אתה פגוע.
אני לא יודעת אם אהבו אותי.
האם אדע?
איך אדע מיהו האחד?
מתי להפסיק לחפש?
האם אדע כאשר מצאתיו?