הו, סופר מתייסר שלי...
אתה שוכב כאן עם ארבעים מעלות חום, מבט מזוגג בעיניים, נוטף
זיעה וגונח מכאבים. מפעם לפעם אתה מבקש כוס מים, או כדור, או
מגבת לחה על המצח. אתה משתעל ואין לך כוח אפילו לשים יד. בכל
פעם שאני מרימה את הטלפון להתקשר לרופא אתה מאיים שתברח לי ואף
פעם לא תחזור. בהתחלה חשבתי שזו סתם שפעת רגילה, עכשיו אני כבר
לא יודעת. אני כל כך סובלת לראות אותך ככה, ועוד יותר סובלת
לראות אותך נהנה כל כך לראות אותי סובלת, ואולי פשוט לסבול.

אני יודעת שתמות לי, ואתה יודע שאני יודעת, ואתה מאושר כל כך,
כי תמיד סיפרת לי שככה בדיוק רצית למות, ממחלה חשוכת מרפא, בלי
שום רופא בסביבה, עם בחורה יפה שתטפל בך ואחר כך תתאבל עליך עד
סוף ימיה. כל כך צחקתי אז, סופר מתייסר שלי, כי גם לי היה חלק
בחלום הזה שלך.

בכל הסיפורים היפים שלך אף פעם לא היה לי חלק. קראתי את כולם,
שבעה-עשר ספרים, תמיד חשבתי שהדמות שלי מופיעה בצורה כלשהי
בסיפורים שלך, תמיד התבדיתי.

עשרים ושלוש שנים אני איתך. אני רציתי ילדים, ואתה רצית לכתוב.
אני רציתי בית קטן מחוץ לעיר, אתה אהבת את הבניינים הגבוהים
ואת רעשי המכוניות. אני רציתי ללמוד באוניברסיטה, ואתה רצית
שלוש ארוחות חמות ביום וכביסה נקייה.

סופר מתייסר שלי. אתה הכנעת אותי, אבל אני אהבתי אותך. התאהבת
בי יפה וצעירה. עכשיו אני סתם אישה מקומטת ועייפה. שכחת אותי
כבר מזמן, אבל אני עדיין כאן, לידך. זאת אני שמחזיקה לך עכשיו
את היד, כשאתה נושם בכבדות וקודח מחום. עכשיו זאת אני, שאתה
משאיר עם ירושה שכולה ניירות, שהשבעת אותי לפרסם רק אחרי מותך.


את המשאלה האחרונה שלך אני לא אקיים. אתה לא תמות כמו שרצית.
הבחורה היפה שלך תהיה הרוצחת שלך, ומלאך המוות שלך יהיה סכין
המטבח הזה, ולא מחלה אקזוטית של יסורי כתיבה. ככה אתה תמות,
וככה ימצאו אותך בדירה הזאת, הרבה אחרי שאני כבר אהיה רחוקה
מכאן, נושאת איתי לכל מקום את האפר שלך, את מה שנותר מכל מה
שכתבת.