עוד מאז שהייתי ילדה קטנה לא אהבתי את החושך.
בהתחלה הוא היה המפלצות שאוכלות את כפות הרגליים וגרות מתחת
למיטה שלי, אחר כך, בטיול השנתי, הילדים מהכיתה המקבילה שמרחו
עלינו משחת שיניים, וכשגדלתי ומצאתי חיי חברה הוא קיבל דמות של
סוטה נרקומן שמסתובב ברחובות ומחפש דרכים להעביר את הזמן...

היום, אחרי עשר שנים (וקורס להגנה עצמית), החושך הוא עדיין לא
משהו אהוב במיוחד.
זה כמו חשבון נפש שאי אפשר לברוח ממנו, לא משנה עד כמה תנסה.
רק אתה והחושך, אין אף אחד שימשוך את תשומת הלב ויציל אותך
מהתמודדות עם כל מה שהתחמקת ממנו במשך כל היום.

אני זוכרת שלילה אחד ישבתי בבית, סתם, לא חיכיתי לאף אחד,
ופתאום הוא בא, ככה, בלי שום הודעה מוקדמת, בלי לשאול אם אני
לבושה, בלי להתעניין אם בכלל יש לי כוח לאורחים.

איך שלא ניסיתי להעיף אותו, כלום לא עזר. ומילא אם הוא היה
מהאורחים השתקנים האלה, שיושבים על צלחת הפיסטוקים ומהנהנים כל
שלוש דקות, אבל איפה, הוא לא סתם את הפה שלו לרגע, וכל הזמן
שיחק על המצפון ושאל מה אני עושה בחיים, ואיך זה שעדיין לא
התחתנתי ("בגילך עדיין לבד? מה את לא רוצה ילדים?!"), ואם יש
לי תוכניות לעתיד, ומה כבר הספקתי לעשות עד עכשיו, ואני יושבת
מולו מגמגמת, מרגישה כמו בפגישת מחזור.

וככה ישבנו כל הלילה, הוא מתקיל אותי ואני נופלת אל תוך
המלכודות שלו, נבוכה מהעובדה שהחיים שלי הם פספוס אחד גדול.
ואז, סוף סוף, גם הוא מתחיל לפהק, קצת לפני שהחבר'ה מאנג'ל
מביאים את הלחמניות, וכשהוא הולך, אפילו לא טורח ללחוץ את היד
או לתת נשיקה, עדיין נשאר לי טעם מגעיל כזה בפה, ומחשבה
טורדנית שכל היום רק מסתובבת לי בראש כמו הגמד שעושה לי חורים
בשיניים.

לפעמים אני מספיקה להרדם לפני שהוא מגיע, וכשהוא נכנס אליי
לדירה אני כבר לא שומעת אותו, אבל לפעמים אני מפספסת בכמה
דקות, כי השכנה עלתה לבקש חלב ונשארה לפטפט, או שהמוכר בסופר
התווכח עם הלקוח לפניי, ואז אני צריכה לסבול אותו לילה שלם,
ואחריו אין לי כוח ומצב רוח ללכת לעבודה, או אפילו לקום
מהמיטה.

מזל שהשמש תמיד מגיעה בזמן ובודקת אם שרדתי את הלילה האחרון.
אם היא אי פעם תאחר לא נראה לי שאני אשרוד עד הלילה הבא.