אני עומד ומסתכל על הטנדר הכחול מתרחק, חוזר בחזרה לכיוון הכפר
שלו, עובר באיטיות מעל הבורות בכביש הישן והמפותל הזה, מנסה
לאטום את אוזניי בכדי לא לשמוע את כל הגרוטאות קופצות וחוזרות
כשהאלטעזאכען עובר את הבורות, הוא נעלם באופק ואני עוד עומד
במחסום וסותם את האוזניים שלי.
רב"ט ניתי שלום שירת את שנתו הראשונה בצבא בבסיס בחברון בתפקיד
פקידותי וזוטר, הוא שמע שמחפשים חייל למחסום תרקומיא ולא יכל
להרשות לעצמו שלא לבקש לעבור- היציאות היו מעולות (8 ימים
בבסיס 6 בבית), והתפקיד נשמע הרבה יותר מעניין ממש שהוא עשה עד
עכשיו, הוא העביר בקשה דרך המפקד שלו וזו אושרה לאחר שבועיים.
החודש הראשון היה מעולה, התפקיד היה פיקוח על העברת סחורות
במחסום תרקומיא, היציאות גרמו לזה שיהיה המון זמן בבית עם
החברים, והמפקד שלו היה גם בן אדם שאפשר לדבר איתו מה שעזר
בהתחלה כיוון שלא הכיר אף אחד בבסיס החדש.
אני עוצם את עיני כשאוזניי סתומות, עכשיו אני לא קשור לעולם
הזה, עכשיו אני לא פה, ואז מתחילות לבוא המחשבות על מה שהיה,
הוא התחנן בפני, הוא בכה והתחנן ואני אמרתי לו לא, אני אמרתי
לו לא, כי המפקד שלי אמר לי להגיד לו לא, כי המפקד שלו אמר לו
להגיד לו לא, וכך הלאה וכך הלאה אני רק בורג במערכת משומנת,
בורג שלא רואה את הסוף ולא מבין למה הוא עושה את הדברים שהוא
עושה.
אני מתחיל להרגיש את הגוש הזה עולה לי לגרון, את העיניים
מתמלאות לחות, אני בולע את הגוש, ממשש בידים רועדות ומוריד את
הסקוצ'ים של אפוד המגן, העיניים עצומות בחוזקה כשאני שומע את
הנקישה החלולה של האפוד הקרמי בשעה שהוא פוגע בכביש.
יום אחד כשעמד ניתי במחסום הוא ראה כמה חיילים נטפלים לפלסטיני
שהיה מנוע מלהיכנס לארץ, הם הושיבו אותו על כיסא, קשרו לו את
העיניים עם חתיכת פלנלית, והתחילו לתת לו כאפות וסטירות, ניתי
צעק עלייהם שיפסיקו ועזר לפלסטיני להשתחרר.
בוקר לאחר מכן נכנס ניתי למשרד של המפקד שלו, שם הוא פגש את
גבי.
גבי כבר שירת שנה וחצי בצבא בתור חייל קרבי בתותחנים, הוא עף
משם בגלל בעיות בברכיים, לפי המוניטין שגבי קיבל הוענק לו
הכינוי מורעל והוא הוגדר כנדבק לפרטים הכי קטנים והוא היה מאוד
גאה בעבר הצבאי המפואר שלו, כמו גם בפז"מ שלו.
אבל זה לא היה הדבר הכי גרוע שייכל לקרות, כי "המורעל" היה
באותו הבוקר במשרד של המפקד של ניתי בגלל שהוא היה במהלך
חפיפה, חפיפה להיות המחליף של המפקד של ניתי.
אני פוקח את העיניים שלי בזמן שנראה לי כמו נצח, בהפתעה מהרעש
של האפוד, הגלילון מונח על הגב שלי בהצלב עם הכת פתוחה
והמחסנית הצולבת תפוסה לי בחגורה, פתאום אני קולט שאני כולי
רועד והחיילים מסביבי מסתכלים עלי ומתלחששים ביניהם.
אני צורח, צורח עד שאין לי יותר אויר בראות דיייי!!!
מהרגע ש"המורעל" נכנס לתפקיד העולם של ניתי התהפך, היציאות
הפכו ל-5 בבסיס ו-3 בבית על פי הצעת ייעול של גבי, מפקד הבסיס
שלא כל כך הסתדר עם הביקורת של "המורעל" לגבי איך שמתנהל הבסיס
הוציא את התסכול שלו על ניתי וחיפש לגעור בו בכל פעם שראה
אותו, והאנשים בבסיס לא התייחסו אליו ממילא בגלל התקרית עם
הפלסטיני.
אני לוקח כמה נשימות עמוקות בכדי להרגיע את מיתרי הקול, אבל
אני לא רגוע, ההיפך, אני מרגיש צורך לברוח לא להיות שם יותר,
אני מתחיל לרוץ משם. אני שומע את קול החצץ נדרס על ידי המגפיים
הצבאיות שלי בשעה שאני מביט לאחור ורואה את המחסום מתרחק.
ניתי עמד במחסום כהרגלו ובדק משאית חול שביקשה לעבור את המחסום
כשראה את הג'יפ הלבן של היחידה שלו מתקרב בשעה שהוא מלווה
משאית שניתי העביר שעה וחצי בערך לפני, ניתי משחרר את משאית
החול והנהג מנופף לו לשלום כשהג'יפ עוצר במחסום ומתוכו יוצא
מפקד הייחידה שלו בדרגת ס"אל.
אני רץ בשדה חיטה חום זהוב, בנשימות מהירות. ההרים הירוקים
מתחילים להתקרב ולגדול, רץ בין חבילות קש אסופות ושומע את
הנקישות של הגלילון שלי בשעה שהוא מתנגש בגב שלי שוב ושוב בגלל
הרצועה המשוחררת.
מפקד היחידה שואל את ניתי אם הוא זה שהעביר את המשאית הזו,
כשניתי משיב שכן הוא מתחיל לצרוח עליו ולשאול אותו למה הוא
העביר את המשאית למרות שעל פי ההוראות להיום מותר להעביר רק 5
משאיות אספקה וזו השישית, ניתי מנסה להסביר שזו רק משאית של
מעדני חלב, והוא לא ידע שאלו ההוראות היום ובכלל שהוא מתנצל
וזה לא ייקרה שוב אבל מפקד הייחידה רק צורח ולא מקשיב, ונכנס
בחזרה לג'יפ שלו באיום ש"הוא עוד יישמע ממנו".
ההרים כבר קרובים מאוד, ומתחילים כבר להריח עצי אורן באויר,
אני מרגיש את כובד המחסנית הצולבת על החגורה שלי, אני שומע את
השקט מופרע על ידי ריצתי כשאני מתחיל להרגיש הקלה מסויימת
שהופכת במהרה לחיוך.
לניתי נשארו עוד שלוש שעות להיות במחסום והוא מחליט ללכת לשטוף
פנים ולחזור למחסום לאחר מכן.
טנדר של עלטעזאכען מגיע למחסום ומבקש לעבור לכיוון ישראל.
אני מתחיל לטפס על ההר, ההרגשה הזאת שכאילו הריאות שלי עולות
באש מרוב שאני נושם מהר רק משכרת אותי וגורמת לי להמשיך לרוץ
ולטפס מהר יותר, אני כבר מתחיל להריח אותו, את החופש!
ניתי מסביר לפלסטיני שהוא ייצטרך לחזור לכפר שלו מכיוון שיש
עכשיו סגר יציאות. הפלסטיני מתחיל להתחנן לניתי שיעביר אותו,
כי אין לו כסף להאכיל את הילדים שלו בשעה שהוא מציג לניתי את
ספח תעודת הזהות שלו שמראה שיש לפלסטיני 10 ילדים.
הריאות שלי כבר הפסיקו לשרוף העיניים מתחילות להתערפל וקשה לי
יותר ויותר למקד את המבט, אני ממשיך לרוץ כשאני מרגיש משהו
נושך את הרגל הימנית שלי ורואה את הריצפה מתקרבת.
ניתי מסובב את האלטעזאכען והוא נוסע בחזרה לכיוון הכפר שלו.
הוא ממשיך לעמוד בשקט במחסום כשלפתע מתחיל לצרוח די במשך דקה
זורק את אפוד המגן שלו על הריצפה ומתחיל לרוץ לכיוון ההרים.
אני שוכב כשפני לריצפה, טועם חול וזרדים מעורבים ברוק
וזיעה,אני מעלה את ראשי מהריצפה ורואה זוג רגליים וקנה של
קלצ'ניקוב מופנה אל ראשי, כאב חד ומתמשך מפלח את הרגל שלי
ויוצר שם חום רב.
ניתי ממשיך לרוץ אל עבר ההרים עם נשקו מסוג גלילון שלא היה
טעון באותו הזמן ע"פי הראיות, הוא מטפס על הר בערך 2 קילומטרים
מערבית למחסום ונתקל בחוליית מחבלים בדרכה לערוך פיגוע, שם הוא
נורה קודם ברגלו הימנית (ירייה שעוצרת את ריצתו ומפילה אותו
לריצפה) ולאחר מכן אחת בראשו שגורמת למותו.
אני שומע קול פיצוץ קצר והכל מחשיך פתאום אני לא מרגיש כלום,
לא עייפות וגם לא כאב, חמימות עוטפת אותי בשעה שאני רואה אור
לבן מתקרב אלי.
סוף דו"ח מספר 27412
הסקת מסקנות: חקירה אינה נדרשת, נראה כי מדובר בבעייה משנית.
היתר פרסום לתקשורת: חלקי "חייל נהרג בהיתקלות עם חוליית
מחבלים באיזור תרקומיא שבחברון." עדיפות לכותרת משנית בעמוד
14
סוף הסקת מסקנות. |
