אני רואה אותה עומדת שם, מסתכלת בוחנת, לבד.
מסתכל עליה, על שערה הגולש שפשוט מחליק לה בקלילות על הגוף
ומבריק באור השמש, על העיניים החומות האלה, חומות כמו דבש מתוק
שפשוט בא לך לבוא ולטעום אותו, על החיוך המהמם הזה, שכל פעם
שהיא נכנסת לחדר אתה רואה את אור השמש נכנס לחדר.
כשהיא שם אני פה, כשהיא בפנים אני בחוץ. לא יכול להיות לידה,
זה פשוט לא יכול לקרות, וכשאני איתה לבד... הנה הוא המניאק הזה
שפשוט לא קולט, פשוט בא ומפריע!!! נדחף בין שנינו ופשוט לא
נותן לזה לקרות!!! אולי בעצם זה לא המניאק הזה, אולי זה אלוהים
שפשוט לא רוצה שזה יקרה?!
כשהיא חולפת לידי במסדרון, היא חולפת דרכי, לא לידי, כאילו אני
רוח, גורמת לי להרגיש נחות. כשהיא צריכה אותי אז היא החברה הכי
טובה שלי בעולם! אבל כשהיא לא, אני כמו זבל בשבילה, פשוט רוח
רפאים!!!
ואז הנה היא עוברת לידי ומחייכת, ואז אני קולט שהיא בכלל לא
מחייכת אליי!! אלא בכלל אל החברה הזאתי שלה, שלא נתחיל לדבר על
היופי שלה. ואז פשוט בא לי לצעוק! לצעוק: "אני כאן!!! תסתכלי
עליי... הנה אני כאן, לי את מחכה, תסתכלי אליי, עליי". אבל אני
פשוט לא יכול, זה פשוט לא הולך ככה, אני מנסה לשכוח ממנה אבל
זה לא עוזר.


אני רוצה לראות מי לא מזדהה עם הכאב הזה!!!