סלון בביתם של זוג קשישים. משה, כבן 80, יושב על הכורסה קפוא,
דמעות בעיניו. נכנסת אוולין, בת 70.

אוולין: היי. (מניחה את התיק, מורידה את מעילה, תולה אותו
ומסתדרת).

אוולין: היי. (בדאגה) הכל בסדר? משה? משה, מה קרה?

משה: (מבולבל) אה...

אוולין: משה, תענה לי. מה קרה? קרה משהו?

משה: נתתי אותו.

אוולין: נתת את מי? את מי, משה?

משה: נתתי אותו לגיורא.

אוולין: מה?

משה: נתתי אותו לגיורא. כמו שרצית. בסדר?! נתתי אותו לגיורא
שייתן לו זריקה.

אוולין: מה עשית?!

משה: כן.

אוולין: את רומי?

משה: כן. את רומי.

אוולין: למה? למה עשית את זה?

משה: למה? למה? בגלל שכולם אמרו לי. זה למה.

אוולין: כן, אבל משה, למה לא דיברת איתי לפני כן?

משה: אוף! דיברנו על זה. והבנות אמרו שצריך לעשות את זה ואת גם
אמרת. אתם אמרתם לי כל הזמן. זוכרת? הוא סבל יותר מדי. את
אמרת.

אוולין: כן, אבל רק אמרנו שנחשוב על זה.

משה: טוב, אבל עשיתי את זה וזהו. בסדר? כמו שרציתם.

אוולין: אז זהו זה? אין רומי?

(משה פורץ בבכי)

אוולין: טוב. אין מה לעשות עכשיו. די. (פאוזה). די משה.

משה: לא הייתי צריך להקשיב לכולכם. לא הייתי צריך לעשות את
זה.

אוולין: בחייך משה...

משה: עכשיו אין לנו רומי.

אוולין: אוי בחייך! אף אחד לא הכריח אותך לעשות את זה.

משה: רק אתמול ישבתם במטבח ובכית לוורד על זה שהוא עושה פיפי
בכל מקום ואת לא יכולה יותר עם זה. זוכרת? את אמרת. ושצריך
לשים לזה סוף. את אמרת.

אוולין: כן, אבל...

משה: שאי אפשר יותר, שהוא סבל יותר מדי.

אוולין: אבל משה, הוא באמת סבל מאד, הוא היה בכאבים.

משה: כן, אבל היינו יכולים להמשיך לטפל בו.

אוולין: (מנחמת) משה, הוא קיבל את הטיפול הטוב ביותר, אבל אי
אפשר היה יותר. אולי עשית את הדבר הנכון לעשות...

משה: היה אפשר לחכות עוד זמן.

אוולין: משה, תקשיב לי,

משה: למה עשיתי את זה?!

אוולין: משה, עכשיו תקשיב לי. הוא סבל. הוא כל הזמן רעד, לא
ראה כלום, לא אכל, לא שלט בפיפי, הוא הקיא את הצהוב הזה מרוב
זה שלא אכל.

משה: אז מה?! (פאוזה). אולי אם לא היית מאכילה אותו בכל האוכל
המבושל הזה...

אוולין: אוי נו באמת, מה זה קשור עכשיו?

משה: זה קשור. כל התבלינים האלו הרגו אותו.

אוולין: כן? וכאילו שאתה לא היית מאכיל אותו בנקניקה כל פעם
שלקחת אחת לעצמך.

משה: זה שונה. זה היה טוב בשבילו.

אולין: כן, אה? כל הכולסטרול גומר גם אותך, כמו שזה גמר את
רומי.

משה: אז אולי גם אותי תשלחי לקבל זריקה?

אוולין: כן? אם לא אכפת לך, אתה זה שלקח אותו לזריקה.  

(פאוזה)

אוולין: אוי, נו בחייך! מה אתה מדבר! אתה כבר לא שומע מה אתה
אומר.

(פאוזה)

אוולין: משה, אפילו גיורא הווטרינר אמר שהוא הגיע לסוף דרכו.
כולם כבר אמרו. אפילו ורד וגלי אמרו ככה. לא הייתה ברירה. עשית
את הדבר
הנכון. אל תרגיש רע.

משה: יש ברירה. הוא לא הפריע. (דמעות בעיניו). או... לא חבל?
16 שנה זה הרבה מאד.

אוולין: אני יודעת. גם אני אהבתי אותו כפי שאתה יודע.

משה: איך יכולתי ככה לתת אותו?

אוולין: אח... אבל חשבת שזה מה שצריך...

משה: מה עשיתי... הוא יחסר לנו. מה עשיתי...

אוולין: משה, זה המצב עכשיו. מה לעשות.

(פאוזה)

אוולין: טוב, אתה יודע מה, אני הולכת לשם לראות מה המצב ולדבר
עם
גיורא. נראה מה אפשר לעשות.

משה: מה כבר אפשר לעשות?

אוולין: אני לא יודעת. אולי הוא יכול.

משה: (מבולבל). אין מה לעשות. הוא בטח כבר נתן לו את הזריקה.
מה הוא כבר יכול לעשות.

אוולין: אולי אפשר. אולי יש איזה זריקת נגד, אני יודעת, שווה
לנסות. (מביטה עליו מחכה לאישור). אולי הוא אפילו עוד לא נתן
לו את הזריקה. אתה ראית אותו נותן לו את הזריקה?

משה: לא, אבל...

אוולין: אז זהו. אז אולי... טוב. אני הולכת. (לוקחת את מעילה
ויוצאת בריצה).