בכלל לא רציתי ללכת לשם. אבל בכל מקרה לא היה לי ממש מה לעשות
בבית. אז החלטתי להצטרף לאלעד ולשם טוב ללכת לעמק נוקסלשטון
בערב יום כיפור. בדרך לשם אלעד סיפר לי שהם רוצים לחפש את רוח
נוקסלשטון שהעמק קרוי על שמה. לעמק בכלל קראו הישועה. והוא
בכלל לא היה עמק, זאת הייתה גבעה. "גבעת הישועה". אבל בגלל
שהיו סיפורים על הרוח שגרה שם, נוקסלשטון, השם "עמק נקסלשטון"
תפס. אלעד גם סיפר לי שהרוח הזאת ממש מניאקית ומכריחה את כל מי
שמתקרב לעמק להריח לה את הרגליים. כשהגענו לשם הסתובבנו קצת
וחיפשנו את הרוח. היה שם קר בצורה בלתי רגילה למרות התקופה.
המקום היה ממש מוזנח. כל חצי מטר ראינו מכוניות ומכשירי חשמל
הרוסים, אלפי דרדרים הקיפו את המקום כמו גדר, ומיליארדי הקוצים
היו התיל.
אחרי שעה ומשו התייאשנו וחזרנו הביתה. החלטתי שהשנה אני אצום
בגלל שבשבוע שעבר פילחתי שוקו מהמכולת של גדעון ולא היה בא לי
ללכת לגיהנום שתי שקל שבעים.
למחרת בצהרים כבר נמאס לי מהנובלה הענקית שקראתי ולא יכלתי
לשבת יותר. לא היה לאן ללכת. כל המקומות היו סגורים וכל
הרחובות היו מלאים בילדים משועממים שעדיין נהנים מהכביש. אז
הלכתי שוב לעמק. כל הדרך לשם חשבתי על הקור המוזר הזה שהרגשתי
אתמול ועל החום הלוהט שיש עכשיו. זה ממש לא הגיוני. כשהגעתי
לשם ראיתי שהעמק נשאר בדיוק אותו דבר. חשבתי שבאור הוא יראה
אחרת אבל הוא נראה בדיוק אותו דבר. הסתכלתי קצת מסביב והבחנתי
שמתוך הבית הנטוש שבקצה העמק מישהו מסתכל עליי. ניגשתי לדלת,
דפקתי עליה, וגבר שנראה באמצע שנות הארבעים שלו פתח לי אותה.
היה בו משהו מוזר. הרגשתי שאני כבר מכיר אותו, אבל רק לפי
תיאור. היה אפשר לראות עליו ישר שהוא רוח. הוא לא היה לבן,
שקוף או משהו כזה, הוא פשוט נראה רוח. נושסלשון? שאלתי. הוא לא
ענה. הוא רק חייך ועשה תנועה כמו הזמנה להכנס. דיברנו קצת
ושיחקנו במגהסון שלו, בסטריט פייטר, אפילו בלי כל הדמויות. הוא
סיפר לי שהוא בכלל לא מניאק וזאת סתם שטות עיתונאית. הוא גם לא
נראה לי ממש מניאק, ולפעמים הוא אפילו נתן לי לנצח. ואחרי זה
הוא גם הביא לי שוקו בשקית, ולמרות שזה היה יום כיפור ולשוקו
היה קצת טעם לוואי מוזר, שתיתי ואמרתי שהוא טעים