בשקט, בשקט,
יושבת לי בפינה, מקופלת, דוממת,
שלא להפריע,
שלא להישמע.
אני מבטיחה שלא להציק,
ואשתדל שלא תרגישו בי, חס ושלום.
כל שרוצה אני הוא רק לנשום את האוויר שפלטתם.
ולא, איני רוצה אוויר רענן, משומש יספיק,
כל שארצה הוא לחוש מעט משעבר בתוככם,
ולנחש מי אתם, באמת.
לא, לא אקח את מזונכם,
ולא אשאיל מכם מלבוש.
גם כסף לא אקח,
רק תחושה, שבריר של הרגשה,
מן החיות שאין לי...
ולא, לא אתעלק,
ולא אתמכר לתחושה,
כי מראש איני הוזה,
או מלאה באשליות.
את מקומי בעולם כבר הבנתי,
בצד, לבד,
כמו רוח סתיו חלושה,
זורמת שם, על עורפכם,
אך כלל לא מורגשת,
לא מוחשית כמעט, סתמית.
לא אזיק, מבטיחה,
לא אפגע.
לא אצטרף לחיים, נשבעת.
אשאר פה,
במקומי הטיבעי.
בין צלילי הרוח,
בין הצללים,
קיימת, אך לא בחייכם,
שולית, סתמית,
כמו תמיד... |