ערב יום שישי. הם ישבו בבית. בחוץ היה גשום וקר. הם וויתרו על
לצאת עם החבר'ה לאנשהו בגלל שהיה קר כל כך והחליטו שעדיף
להתכרבל ביחד מתחת לשמיכה ולראות סרט ביחד.
נדב העדיף את זה על כל דבר. הוא אהב את זה יותר מלצאת לסרט,
לבית קפה, למסעדה לחברים או לכל מקום אחר. הוא הכי אהב בחורף
להתכרבל איתה מתחת לשמיכה. הוא הכי אהב בחורף שגשם בחוץ להיות
איתה ביחד. הוא הכי אהב להיות איתה בכלל. הוא הכי אהב אותה.
בעיניו היא הייתה הילדה הכי יפה בעולם, הכי מושלמת, הכי חכמה
ומתוקה. הוא הכי אהב אותה, הוא הכי אהב את חיוך שלה. החיוך שלא
יכל לעמוד בפניו.
היה כל כך קר שהם התעצלו אפילו לקפוץ לספריית וידיאו ולקחת
איזה סרט לראות. הם חיפשו בבית איזה סרט מוקלט אולי הם ימצאו
משהו לראות...
"אוף אני לא מוצאת פה שום דבר ששווה צפייה" אמרה לאחר התבוננות
ממושכת במדפים עמוסי הקלטות.
"כל כך הרבה סרטים מוקלטים יש לכם בבית ואין אפילו אחד שבא לך
לראות עכשיו?" הוא שאל, כאילו מתעניין אבל האמת היא שבשבילו
הספיק לשבת ולהתבונן בה. הוא ידע שהוא היה נהנה כך הרבה יותר
מלצפות בסרט, טוב ככל שיהיה.
"אני לא חושבת... יש רק את זה" אמרה שחיוך מרוח על פנייה והיא
מנופפת ביד בקלטת שבעצם, שייכת לאחותה הקטנה - איזה מחזמר
לילדים אבל היא - היא אהבה לראות אותו אלי אפילו יותר מאחותה.
היא ידעה שנדב צחק עליה בכל פעם שראתה את הקלטת הזו הוא אמר לה
שזה לילדים קטנים - אבל היא אהבה לראות אותה שוב ושוב וכבר
נראה שהכירה את רובה כבר בעל-פה.
"אממממ... את יודעת מה אני חושב על זה" אמר וחייך אליה כי
אפילו שצחק על כך שאהבה לראות את הקלטת הזאת, אהב לראות אותה
שרה את כל השירים בהתלהבות כמו ילדה קטנה שרואה את זה בפעם
הראשונה.
היא מצידה, רק חייכה אליו את החיוך היפה, החיוך שכל כך אהב,
החיוך שגם עכשיו כמו תמיד - לא יכל לעמוד בפניו. אפילו שזה לא
היה הכי רומנטי לערב שתכנן.
הם ישבו וראו את הקלטת. זאת אומרת, היא ישבה וראתה את הקלטת,
הוא רק הסתכל עליה, כל הזמן. היא שרה את כל השירים, היא כבר
ידעה אותה בעל פה, היא שרה וחיקתה את הדמויות וחזרה על הטקסט,
וראו שהיא נהנית מזה, והוא - הוא היה מהופנט ממנה.
"את יכולה להיות שחקנית. את הולכת להיות שחקנית"
"אה???"
"כן, רואים את זה עלייך. את כשרון תמיד ראיתי את זה עלייך"
היא התקרבה אליו בנשיקה והם שכבו להם כל הערב ביחד מתנשקים...
מתחת לשמיכה. בין נשיקה לנשיקה הוא סיפר לה כמה הוא אוהב אותה.
היא הבטיחה לו ששום דבר, אף פעם לא יהרוס את הדבר המיוחד הזה
שיש בניהם. וככה שכבו להם כל הלילה, בחוץ חורף, ובחוץ גשם -
אבל בפנים - בפנים אהבה.

יום שבת. בוקר. הפלאפון שלה צלצל.
נופר מחפשת את הפלאפון... "נדבוש שלי" מופיע על הצג...
"הלו" היא עונה שהיא עוד חצי מנמנמת.
"נופרוש את לא תאמיני..." - דיבר והתלהבות גדולה היתה בקולו -
"מצאתי משהו... במיוחד בשבילך...תקשיבי... דוד שלי זה שבקשר עם
הבמאי ההוא... הוא אצלי עכשיו... הם עושים סרט והם מחפשים
שחקנית ראשית שתהיה מוכשרת יפה והם מחפשים משהי בגיל שלך וזאת
פשוט את...יש אודישנים מחר...את פשוט חייבת... אהההה... הערתי
אותך נכון?"
"אמממ... לא ממש... אה אודישנים? מחר? אהה אתה בטוח שאני
יתאים?"
"אני בטוח במאה אחוז אם אני הייתי זה שבוחר אפילו לא הייתי
מבזבז יום שלם על אודישנים ישר הייתי בוחר בך... אמנם זה לא
אני בוחר אבל אני בטוח שהם יהיו חכמים מספיק בשביל לראות כמה
את מוכשרת... וחוץ מזה תנסי מה יש לך להפסיד...?"
הוא כל כך פרגן לה. הוא תמיד רצה את הטוב ביותר בשבילה הוא ראה
שהיא מוכשרת, והוא גם ידע שאחד החלומות שלה זה להיות שחקנית.
"או.קי אתה יודע מה... למה לא... כאילו גם אם לא ילך לי
חפיף... אין לי מה להפסיד..."
"בשבילי את תמיד מספר 1 את יודעת את זה חמודה!"
הוא ידע שעכשיו היא מחייכת את החיוך שלה. החיוך שכל כך אהב.
החיוך שלא יכל לעמוד בפניו. החיוך היפה שלה. הוא נמס מפנים.


ערב קריר. נדב יושב מול הטלוויזיה בחדר. רואה לא רואה. שומע לא
שומע. הוא רק חושב עליה...היא צריכה להגיע אליו בכל רגע היא
נשמעה נסערת בטלפון... היא אמרה לו שהיא צריכה לדבר איתו
בדחיפות, הוא לא ידע אם זה טוב או רע הוא רק ידע שזה ממש חשוב
כי הוא בחיים לא שמע אותה ככה.
"נדב!!!" היא פתחה את דלת החדר וקפצה עליו בחיבוקים ונשיקות.
"נדב נדב תנחש!!!"
"התקבלת??? התקבלת נכון???"
"כן. הם התקשרו אלי והם אמרו לי שהתפקיד שלי... נדב הכל
בזכותך!"
"אני לא מאמין! בעצם... בעצם אני כן... אני ידעתי את זה
מההתחלה!!! לפי דעתי צריך לאת לחגוג את זה איפשהו"
" בשום מקום...רק פה איתך... נחגוג את זה בנשיקות" הוא ישב על
המיטה והיא עליו עם החיוך המקסים שלה, החיוך היפה שלה החיוך
ששוב לא יכל לעמוד בפניו.
"בסדר נחגוג פה ביחד א..." התחיל להגיד לה משהו אבל היא סגרה
לו את הפה בנשיקה...נשיקה אחת מתוך אלפי הנשיקות שהוחלפו שם
באותו הערב.

הצילומים של הסרט התחילו. נדב ראה שהיא כל כך נהנית מכל
העניין. הוא ראה כמה היא שמחה, הוא ראה שהיא מאושרת ובגלל זה
הוא גם היה מאושר מכל העניין. הוא שמח שניתנה לה ההזדמנות הזאת
להוכיח את עצמה בתחום, הוא הרי תמיד ידע שהיא תהיה שחקנית,
שהכשרון יתגלה בסופו של דבר. הוא תמיד ידע שהיא מיוחדת והוא
שמח גם על כך שהוא זה ששם בפנייה את ההזדמנות הזאת.
הוא כל כך פרגן לה. תמך בה בהכל, גם ברגעים שבהם כמעט התייאשה
"איך אני יצליח ללמוד את כל הטקסט הזה??" הייתה מתלוננת בפניו
לא פעם.
"את תצליחי אני יודע זה פשוט נועד בשבילך, אולי זאת רק ההתחלה
אז את לא רגילה עדיין אבל עם הזמן תתרגלי אני בטוח בזה". הוא
תמיד תמך בה. הוא תמיד עזר לה כי ככל שהיא הייתה שמחה יותר
ומאושרת כך גם הוא.
הוא נסע איתה לצילומים עזר לה להתכונן בבית הא היה מוכן לעשות
הכל רק בשביל שהיא תמשיך לחייך.

ה-17 במאי - היום הם חברים כבר שנה. הוא כל כך תכנן, הוא רצה
שהכל יהיה מושלם לכבוד היום המושלם הזה! הוא שכנע את המשפחה
שלו שישאירו לו את הבית ריק-רק בשבילם והוא תכנן לעשות לה את
הערב הקסום ביותר! הם קבעו יום לפני שהיא תבוא אליו בערב, אבל
הוא לא סיפר לה מה הוא מתכנן... הוא רצה שהכל יהיה הפתעה!
היא התקשרה אליו אחרי הצהרים, היה חמש בערך.
"נדב... אני מקווה שתבין... אתה תבין נכון?"
"להבין מה נסיכה?"
"כל השחקנים... אנחנו... יש לנו ארוחת ערב במסעדה... זה בשביל
לפרסם את הסרט... אתה תסלח לי אם היום במקום לבוא אליך אני ילך
לארוחת ערב הזאת? אני לא רוצה לפספס אותה..."
"בטח... אין בעיה... תהני לך במסיבה" הדמעות חנקו אותו מפנים,
אבל הוא התאפק, הוא לא רצה להראות לה עד כמה הוא פגוע. הכי היה
חשוב לו שהיא תהנה והוא לא רצה לקלקל לה את הערב במחשבות לא
טובות.


הצילומים של הסרט הסתיימו. הסרט הגיע לבתי הקולנוע וכבש את
כולם במהירות. "יצירת המופת של הקולנוע הישראלי"; "שנון מצחיק
ומרגש כאחד"; רק ביקורות טובות הופיעו בעיתונים ובטלוויזיה על
הסרט המוצלח. היא הייתה בשמיים. היה אפשר לראות את זה לפי
החיוך שלה, החיוך שהוא כל כך אהב, זה שלא עמד בפניו.
הוא שמח על הצלחת הסרט שכיכבה בו, הוא תמיד שמח בשמחתה, אבל
הוא שמח גם מעוד סיבה - עכשיו הוא יוכל לבלות איתה הרבה יותר!

יום ההולדת שלה.
הוא הכין כבר הכל קנה מתנה. קנה זר ענק של בלונים. הכין לה
ברכה ענקית, כתב לה שיר, שיר על אהבתו אליה. הוא התקשר אליה,
היא אמרה שהוא יוכל לבוא אליה עוד חצי שעה. הוא הלך אליה, ידיו
עמוסות במתנות. דפק על דלת ביתה, אמה החביבה פתחה לו, מחייכת
אליו כמו תמיד.
"מה נשמע נדבוש? הרבה זמן שלא היית פה"
"כן... היא הייתה קצת עסוקה בזמן האחרון"
"כן אני יודעת על מה אתה מדבר... היא נתנה את כולה לצילום
הסרט. אני רואה שממש השקעת לכבוד היום הולדת שלה. היא בחדר"

נדב נכנס לחדרה כולו נרגש מצפה לראות את הבעת פנייה שתראה אותו
כך. היא דברה בטלפון.
הוא הבין שהיא מדברת עם הסוכן שלה. היא דברה על ראיונות
טלוויזיה, על הצעה לשחק תפקיד באיזה סדרה.
היא חייכה אליו הא נתן לה נשיקה קטנה בלחי, הוא לא רצה להפריע
לשיחה והיא המשיכה לדבר. הוא ישב שם, היא הייתה שקועה בטלפון.
זה נמשך כמעט חצי שעה. הוא נעלב טיפה אבל לא רצה להראות את זה.
היא המשיכה בשיחה.
"היום??? היום...אמממ באיזה שעה בדיוק...כן...אני מבינה פשוט
יש לי פה איזה עניין לסיים... אני מבינה... נכון... או קי אני
יהיה שם. ביי"
היא סיימה לדבר ופנתה לנדב. "אוי נדבוש שלי איזה יופי! כל
הבלונים... והכל! היא נתנה לו חיבוק ונשיקה. הוא כל כך חיכה
לנשיקה הזו, כבר הרבה זמן שהוא לא קיבל ממנה נשיקה כזו, בעצם,
כבר הרבה זמן שהוא לא קיבל ממנה נשיקה בכלל.
היא פתחה את המתנות בקריאות התלהבות. היא נראתה טיפה נחפזת
ולחוצה מאז שיחת הטלפון אבל הוא העדיף לא לשאול אותה על זה
עכשיו. הוא לא רצה ששום דבר יהרוס את הרגע הזה היא הגיעה
לברכה, לשיר שהוא כתב, פתחה אותה והסתכלה בה. "וואי איזה יופי
איזה ברכה ארוכה רשמת לי" היה משהו מוזר בקול שלה אבל הוא
התעלם. "כן אני יכול להקריא לך אותה?"
"בטח... אבל אכפת לך אם נעשה את זה בפעם אחרת? אני פשוט נורא
ממהרת עכשיו... יש לי איזה ראיון לתוכנית טלוויזיה"
הוא כל כך נפגע. הוא לא ציפה לזה. הוא לא ציפה לזה ממנה. הוא
כל כך השקיע, והיא, היא חשבה רק על הראיון שלה. אבל הוא אמר
לעצמו שזה יום ההולדת שלה, הוא לא יכעס עליה, וחוץ מזה שהוא
צריך להבין אותה, זה לא אשמתה, זה פשוט הלחץ הזה של הסרט...זה
מה שאמא שלה דברה עליו.
"בסדר... אני מבין...את רוצה לקפוץ אליי אחרי זה, או אני
אלייך, או מחר אפילו? פשוט חשבתי ש..."
"לא היום אני בטח יחזור מאוחר... ומחר... מחר יש לי אודישן
לסדרה בערוץ 2, נראה שממש אהבו את המשחק שלי. אתה מבין, נכון?
לא אכפת לך?"
אכפת היה לו, אכפת היה לו נורא, הוא הסתכל עלייה, היא ישבה ליד
על המיטה, אבל הוא הרגיש שהיא כל כך רחוקה. הוא רצה להגיד לה
משהו, אבל אז היא שלפה אותו, והוא, הוא לא יכל להגיד כלום. היא
כבר שלפה אותו, את החיוך הזה, החיוך שלה, החיוך שלא יכל לעמוד
בפניו, החיוך היפה הזה, זה שהוא נמס בפניו. הוא שמח בשמחתה.

ומאז, מאז עברו שלושה ימים. היא לא התקשרה. הוא ניסה לתפוס
אותה, אבל זה היה נראה בלתי אפשרי. הוא לא וויתר. הוא המשיך
לנסות ולנסות. הוא תפס אותה פעם אחת, אחרי יומיים, שיחה קצרה
מאוד של כמה משפטים. היא הסבירה לו שהיא כרגע מחכה בתור של
איזה אודישן ובדיוק קוראים לה והיא חייבת לסיים. ואז שוב נתק.
שוב הוא ניסה לתפוס אותה בטלפון, ושוב הוא לא הצליח. אחרי כמה
ימים היא התקשרה אליו שוב, היא הסבירה שהייתה כל כך עסוקה ולא
הייתה לה שנייה פנויה. הוא רצה שהיא תספר לו כל מה שעבר עלייה
בימים האלה, הוא רצה לספר לה גם. נולדה לו אחיינית והיא לא
הייתה שם לשמו בשמחתו. הוא רצה לספר לה גם שעבר את התאוריה,
אבל קודם כל, קודם כל היה חשוב לשמוע מה איתה. היא סיכמה את מה
שעבר עלייה בכמה משפטים. היא לא שאלה עליו. היא ספרה לו שהיא
נוסעת מחר לאילת לחודשיים, היא צריכה לעשות שם סדרה של
צילומים. ושהיא מקווה שיצא להם לדבר יותר, פשוט היא כל הזמן
עסוקה נורא, וכנראה שככה יהיה בחודשיים האלה, היא אמרה שהיא
חייבת לסיים והיא כבר תתקשר אליו.
עברו ימים, עברו כבר שבועיים, ושלושה שבועות, היא לא התקשרה,
הוא היה שבור. הוא לא הפסיק לחשוב עלייה, הוא כל כך התגעגע
אליה, הוא לא ציפה לזה ממנה. הוא חשב שהם יהיו יחד לנצח, הוא
חשב ששם דבר לא יפריד ביניהם. הוא הרגיש שיש לו הכל כשיש לו
אותה בן הידיים. היא הבטיחה לו, היא הבטיחה לו ששום דבר לא
יהרוס, אז... בימים ההם, שעוד היו מבלים ביחד. אז, שהיא לא
חשבה, שהתהילה, זה מה שיהרוס.
הוא שכב במיטה. שם הוא בילה רוב הזמן בימים האחרונים, כי כבר
לא היה לו חשק לכלום. הוא הדליק את הטלוויזיה. ואז הוא ראה
אותה, הוא ראה אותה שם, בטלוויזיה, כל כך רחוקה ממנו, הוא ראה
אותה, סוף סוף, אחרי כל הימים האלו, המנחה שאל אותה כל מני
שאלות, אבל הוא לא יכל באמת להקשיב, הוא רק הסתכל עלייה, ואז,
אז היא חייכה, היא חייכה את החיוך הזה, החיוך שלה, החיוך שכל
כך אהב, החיוך שלא יכל לעמוד בפניו, זה שגרם לו להנמס מבפנים,
זה שהפעם, הפעם הבעיר בו אש עצומה מבפנים. הוא כל כך התגעגע
לחיוך הזה, הוא כל כך רצה לראות אותו, הוא כל כך היה חסר לו.
אבל רק עכשיו הוא הבין... כמה חבל... שאת החיוך הזה, החיוך
שלה, החיוך שכל כך אהב ושגרם לו להנמס מבפנים, הוא כבר לא יזכה
לראות באמת, רק דרך המסך...