המעלית נעצרה!
פתאום הבנתי כמה קטנה המעלית שאני נמצאת בה!
הוא מנסה ללחוץ על כל הכפתורים... כלום.
"איפה לעזאזל המספר?!"
"איזה מספר??"
"המספר נו... שמתקשרים במקרה חירום..."
שנינו במעלית, אני צמודה לאחד הקירות, מחזיקה במעקה כאילו הוא
יהיה הדבר שיציל אותי במקרה והקירות ימחצו אותנו למוות...
אני נושמת במהירות, העיניים שלי מטיילות במהירות לכל כיוון,
מחפשות יציאה.
"את בסדר?"
"קטנה, המעלית הזאת קטנה" אני עונה בקול קצת רועד.
הוא צוחק... "את קלאוסטרופובית?"
"לא, יש לי בעיה רק עם מעליות ממש קטנות"
זו, בלי הגזמה מטר על מטר! ק-ט-נ-ה!
"בואי אלי", הוא מחבק אותי... אני לא עוזבת את המעקה!
"תשחררי את המעקה"
"לא..."
הוא צוחק.
הוא משחרר לי את הידים מהמעקה וכורך אותן סביבו...
מלטף לי את העורף כמו שאני אוהבת...
מדהים כמה בטוחה אני מרגישה איתו.
הוא מנשק אותי ברכות... "יותר טוב?"
זה מאותם רגעים בחיים בהם אתה מרגיש שזרועות ענקיות חובקות
אותך, את כולך, מגינות עליך ושום דבר לא יכול לפגוע בך...
מפחידים אותי הרגעים האלה, מפחיד אותי לחשוב שהזרועות האלו
יכולות לעזוב אותי פתאום...
אני כבר לא חושבת על גודל המעלית, אני חושבת על האדם שאני
אוהבת, האדם שמחבק אותי.
"אני אוהבת אותך" הוא מחייך, מרוצה.
התקשרתי למכבי אש, הם יגיעו בהקדם האפשרי, שזה אומר שיש לנו
לפחות 3 שעות לשרוף פה...
הוא התיישב על הרצפה, נשכבתי לידו ונשענתי עליו.
"תמיד רציתי להיתקע במעלית... רק קצת יותר גדולה"
הוא צוחק... "פסיכית".
"עוד כמה זמן אמרת שהם מגיעים לפה?"
"בהקדם האפשרי" אני עונה בטון ציני...
בתנועה מהירה הוא מסובב אותי ונצמד מעלי.
"אהה... אז יש לנו כמה שעות..." הוא מחייך ומחליק את ידו מתחת
לחולצה שלי.
בניין של 7 קומות ואיפשהו בין הקומה השישית לשביעית אנחנו
תקועים...