פעם שמעתי את זה ממישהו, לא זוכרת מי, לא זוכרת מתי. הזיכרון
שלי הוא לא משהו, מעולם לא היה. אבל אני תמיד אזכור את האימרה
שלו: "פחד הוא מנגנון ההגנה של הגוף".
יש לי הרבה פחדים, פחד מעכבישים, חרדת נטישה, פחד שאני לא
אזכור כלום יותר (אני כבר לא זוכרת מה היה בכיתה ח' שלא לדבר
על הילדות שלי).
אבל יש פחד אחד, הגדול מכולם. הפחד הבלתי מוסבר. הוא מקונן
בתוכי, הידיד הכי ותיק שלי. הוא הופיע בפעם הראשונה כשהייתי בת
6 ושמעתי את דודה שלי ואמא שלי מדברות. "היא ילדה חמודה, מיטל,
אבל לעולם לא יצא ממנה משהו." ואז פתאום הרגשתי אותו, הוא
התחיל מהלב. מעין תחושה של קור וריקנות, מחלחלת דרך כל הורידים
והעורקים, בכל פעימת לב מתפשטת רחוק יותר. פתאום הקור הגיע
אפילו לאצבעות הרגלייים.

מאז הוא שם, הפחד הזה. הפכנו לידידים די טובים. הוא ואני
נפגשים כל נקודת פניה בחיים שלי- מחליפים רשמים, משוחחים קצת
וכשהרגע הקריטי חולף נפרדים ומבטיחים לדבר בהזדמנות. בנקודת
התפנית הבאה.
כל פעם שיכל לקרות משהו גדול, חשוב, עצום- הפחד הבלתי מוסבר
בא. אנחנו מתיישבים ליד השולחן שבמוח שלי, בתת מודע שלי.
התת מודע שלי מעוצב בסגנון ויקטוריאני ישן, וישנו ריח של זמן
עומד באוויר. הוא מוסק היטב, לעולם לא קר שם. שום דבר שם לא
משתנה. שכבות אבק מכסות את החדר התת מודע שלי, עכבישים טווים
קורים בפינות נסתרות שלעולם לא חקרתי. אחרי הכל, אני מפחדת
מעכבישים.
אני והפחד הבלתי מוסבר מתיישבים ליד השולחן שבתת מודע שלי. אני
שואלת אותו:
-"קפה? תה? שוטים של וודקה?"
-"קפה- נס."
-"כמה סוכר?"
-"שניים."
הוא תמיד שותה קפה נס, תמיד שותה עם 2 סוכר. הוא לא מגוון, כי
הוא לא משתנה.
אנחנו יושבים ומדברים, שותים קפה. והוא מבהיר לי את הנסיבות,
מסביר לי את המצב.

בפעם האחרונה שנפגשנו היה כשהחברה הכי טובה שלי, עדי, עזבה
לירושלים. היא הלכה לפנימיה למדעים ואומניות, אתם בטח מכירים.
ביה"ס מפורסם, מהטובים בארץ.
אני זוכרת שבחודשים שלפני הנסיעה שלה היא דיברה על מבחני
הכניסה, על כמה שהיא רוצה ללכת לשם ולהגשים את עצמה. לדחוף את
עצמה לאתגרים גדולים יותר, גבוהים יותר, לפגוש אנשים מעניינים
שילמדו אותה והיא תלמד אותם. לפתח את יכולותיה.
הרגשתי זיק של תקווה, של כמיהה, של תשוקה מתעורר בתוכי. הרגשתי
את הסקרנות שבי מכספת ללכת למקום שכזה, לחקור ולהתפתח. כי תמיד
אהבתי ללמוד לבדי, תמיד אהבתי אתגרים ותמיד אהבתי לפגוש אנשים
חדשים.
שבועיים לפני שלב א'- המבחנים בכתב. אני ועדי יושבות ומדברות,
על הא ועל דה, ופתאום: "אולי תבואי איתי?"
-"מה?"
-"בואי איתי. אני רוצה שתבואי, למעשה אני חושבת שזאת חובתך.
אני מכירה אותך, נכון?"
-"הכי טוב בעולם"
-"אז תקשיבי לי. את חכמה, אינטיליגנטית, מיוחדת, מקורית. אם את
תשארי כאן, את תנווני את עצמך. את יודעת זאת ואני יודעת זאת.
תבריזי משיעורים, תעשי יחידות בגרות מינימליות. אין בי ספק
שבלי שום השקעה תהיה לך תעודת בגרות מצטיינת. אבל אני חושבת
שאת ואני שתינו יודעות שהמוח שלך צועק, מבקש, מתחנן ובוכה
לאתגר, לחידוש, לשינוי, להתפתחות. אז בואי איתי. יש עוד
שבועיים."

-"כמה סוכר?"
-"2. תקשיבי, לא נעים לי להגיד לך את זה, אבל חברה שלך לא
יודעת על מה היא מדברת. את באמת מאמינה שתצליחי שם? שתוכלי
להיות משהו מיוחד?"
-"אולי. אני כל כך רוצה ללכת!"
-"את רק תפגעי בעצמך אם תלכי, ילדה טיפשה. תמיד היית טיפשה,
תמיד תשארי. הגורל שלך הוא התנוונות, הוא להרקיב. גם אם פעם
היו בך שרידי מחשבה ומקוריות, הם נעלמו ממזמן. למה את מתעקשת
להכאיב לעצמך? בהנחה שתעברי את המבחנים ותגיעי לפנימייה, נראה
לך שתצליחי? תהיהי ללעג ולקלס שם. יצחקו עליך, ירמסו אותך.
תהיהי שוטת הכפר. לא תזכי להערכה, ולא תזכי להתפתחות. את תזחלי
חזרה לכאן, לאיפה שאת שייכת."
אני מתכווצת, רועדת ומרגישה קור בכל כולי.
-"אני רואה שעשיתי את עבודתי כראוי. עוד נתראה מתישהו.
סלאמאת."

לא הלכתי למבחנים. עדי כעסה עלי ואף לא דיברה איתי תקופה
מסוימת אבל אחר כך לקראת נסיעתה השלמנו.
אשר לי ולפחד הבלתי מוסבר- אנחנו נפגשים מדי פעם, בצמתים של
החיים. הוא תמיד שותה נס עם שתי סוכר ואני תמיד מתקפלת בסוף.
ככה זה היה גם כשרונן הציע נישואים ("הוא טוב מדי בשבילך! אחרי
כמה שנים הוא יבגוד בך על בטוח..."), כשהציעו לי מלגת רפואה
בחו"ל ("המנטליות שם שונה לחלוטין, תמיד תקבלי יחס של
אאוטסיידרית"), כששכבתי עם חבר שלי בפעם הראשונה ("זונה! עכשיו
הוא יזרוק אותך, כי את כבר משומשת בעיניו").
היום אני כאן, כמו תמיד. החיים שלי כבר ממזמן דרך ישרה וחד
סטרית, בלי פניות. כי בפניות אני אצטרך לפגוש אותו, וכבר נגמר
לי הקפה.