פעם, לפני זמן מה,
פגשתי נערה, "נראית נפלא" היה זה שמה.
איך שהוא נפלה מגן עדן, ישר אל תוך חיי,
פרשה כנפיה, ובעדינות,
נחה על כרית הלב, שם,
קצת שמאלה, בין הבטן והצאוור.

"נראית נפלא" באמת נראתה נפלא,
ולא רק בגלל. כולם אמרו, כולם סובבו ראשם.
אז היכן היא? כולכם אומרים...
אני יודע, עדים בעינכם כולכם רוצים.
אך הרשו לי לומר רק זאת, ואת השאר אז אסיים,
כי תקווה וגורל מסתתרים מאחורי כל פינה,
בשביל החתחתים.

לפעמים, אני יודע, לא תשרור ביננו הסכמה.
אך לא תוכלו לומר על כך אפילו מילה!
וגם אם כל זאת קרה בהפתעה גמורה,
בלי אזהרה או התראה,
איש זקן, פעם לחש לי בערמה:
"בכל פעם שבחייך תפנה,
שים לב לרמזים ותומים שעמקי נשמתך תראה"

וכך עשיתי, כך חשבתי, וליבי זעק.
לראות את "נראית נפלא" כה קרוב, ולא בחלום.
כל חיי נדמו היו לפני כן לגהנום.
סליחה, לא ציינתי זאת מקודם, ושכחתי גם לכתוב,
שמי הוא בסך הכל "נראה טוב".

נדמה שהיה לה הכל, ל"נראית נפלא"
ואולי הייתי כסומא,
אך למרות הכל, הייתי בטוח בזקן ובאותה המילה,
לעצור, ולהתבונן עמוק אל תוך הנשמה.
לעולם אין אהבה שהפסדנו,  ועוד נותרו דפים בספר.
אולי חלמתי, "מה אם" ו-" איך היה לו",
ואולי והקדמתי לחבוש על "נראית נפלא" הכתר.

תקווה וחיים שוב הכניסוני תחת כנפם,
כמו הורים, המצביעים על הדרך לבנם.
אני בטוח, "נראית נפלא" ליבה נמצא אי שם,
הרי כתבתי לה שורה, אחת ושנייה.
לכל אחת מפעימות ליבה.

ראו, כיצד תאמרו יודעים. ולאמיתו של סיפור,
גם אנוכי איני יודע עד עתה,
אם אכן נכונה האמרה,
"רק מאושר אהיה מזו הצרה".
אז אם במקרה, תתקלו ב"נראית נפלא"
אמרו לה רק זאת, אם זו לא טרחה:
"נראה טוב" סיפר על גן עדן וגהנום,
שיכלו להפוך לחיים ותקווה,
אך כל שנותר הן פיסות שבר,
נמוגות בתוך חלום.

6.02