קשת בענן שלי
הולכת ופוחתת מערב לערב לערב.
האדום - מתחבט בייסורים עתיקים/חדשים, חוזר ואונס את עצמו
למולי.
הצהוב - מחמיץ לי פנים. מתייבב בשאול פרטי משלו.
הסגול - חורץ לי לשון, מגלגל עיניים, מנענע אוזניים בזדון שדי
מתפרע.
התכלת - קורץ לי באופטימיות נרכשת, מבעד לענן המתרחב לאיטו,
המשחיר בביטחה מוכרת.
הירוק - הוא כאב געגוע כרוני ובלתי נסבל, אל דשא התום, אל
קטיפת העור.
ויש גם טורקיז שאני ממציאה תוך כדי,
בראתי אותו כדי לנחם אותי בדרכי האחרונה.
הלבן - מוליך אותי ישר אליך,
דרך ריקה, בתולה,
אני נאספת אליה איבר איבר,
רוך ודם ודמעות
ולא פוחדת עוד.