שאיפה, השתהות, נשיפה עבה של עשן סמיך. כל המחשבות שביניהן
נמחקות מאליהן. לא עולות על הכתב וגם לא נאמרות. מרק סמיך
משקית, דג את הקרוטונים בכפית. זאת לגמרי לא מלנכוליה, כי היום
זה חג האוהבים ואני הרי לא לבד. עוד שאיפה, סילון סמיך של עשן
והדלילות של המחשבה באמצע, שהולכת בלעדי למקום אחר. יש ניגון
גיטרה ברקע והמוזה היא זונה חשופת שדיים, מפתה, מלקקת את
השפתיים. היא תתן את היקר מכל, בזול. לגימת מרק רועשת ועוד
מחשבה חומקת נמחקת מסתלקת מהתודעה. געגועים מתחממים בעמקי
עצמותי, געגועים לכל המבחנים שעברתי במחשבה, לא במציאות. אם
אני חולם - אז אני לא לוחם. אז אני חולם ורושם ופועם בגעגועים
לכל מה שלא הייתי. המוזה מגרה אותי לשטחים אסורים, לקווים
אדומים שלא קיימים. הגוף והנפש מתרחקים זה מזה. שוב אני מטייל
על פסגות, מתכחש לגוף צרוב אכזבות וסיגריה. זה תמיד אני שכותב.
אוהב לשנוא, אוהב שכואב וחי מן הדמעה המרה, זו שהטיפה המרה רק
עוזרת לה להיוולד בקלות מבעד לרחם הנעול במוחי. אסור לבכות,
אסור רגשות, צריך להיות חזק. עוד לגימה ונגמר המרק. ורוצה
לישון, אבל הניסיון אומר, שכשאקום לא אהיה אחר. מניח את העט,
מצית עוד סגריה, למרות שבריא יותר להפסיק לעשן.
19:41
14/2/93 |