ש-לום. לפני שאני אתחיל  לספר לכם קצת על החיים שלי, אני רוצה
להציג את עצמי. קוראים לי איתי. היי. אני לא מחשיב את עצמי
כילד מאוד מיוחד, אלא כעוד סתם ילד שבמקרה יש לו חיים טובים.
ת'אמת... לא סתם חיים טובים, אלא חיים כאלה עם הורים שסידרו
אותי לכל החיים, אתם יודעים, הורים עם כסף. ככה זה כשיש כסף,
אף אחד לא באמת אוהב אותך, וגם משום מה כולם קוראים לך מזויף.
אני לא ממש מבין מה זה אומר, ואני לא ממש מבין למה אנשים
אומרים עלי את זה. אז במקום סתם להמשיך לבלבל לכם בשכל, אני
פשוט אציג את עצמי ואתם תראו שכשאנשים קוראים לי מזויף, הם סתם
אומרים.

אז קודם כל, אני גר בישוב שהשם שלו הוא שם של צמח והרבה אנשים
שאני מכיר מחשיבים אותו כמקום מאוד עשיר. אני בטוח שאתם כבר
יודעים על איזה ישוב אני מדבר, אז בואו נשאיר את זה ככה ואני
לא אמשיך לדבר על הנושא.
יש לי אבא, יוסי, שעובד בבית דרך המחשב. הוא עובד במשהו שקשור
בהרבה כסף, אבל אני לא יודע מה. יש לי גם אימא, נירה, שעובדת
בישוב אחר ליד. היא מנהלת שם איזה מפעל. יש לי אחות שקטנה ממני
בשנתיים ועל מנת לא להביך אותה אני פשוט אקרא לה אומר את שמה
בראשי תיבות, נ.ו.ע.ה., אבל יותר מזה אני לא אומר עליה כלום.
אה, והיא גם לומדת איתי ביחד בבית הספר האזורי "נווה דקלים".
גרה איתנו בבית רומנייה אחת זקנה. אבל נחמדה. היא לא עושה
הרבה, אלא היא רק מנקה ומבשלת לנו אוכל.
היה לנו גם פעם כלב, רקס, ואחרי שהוא מת אני הצעתי שנעשה ממנה
בובה כמו הכלבה של המכוערת הזאת שהופיעה בפרסומת הזאת לפלאפון,
אבל ההורים לא הסכימו.
שכחתי לספר לכם שאני בן 11. איזה מזל שיש לי כזאת אינטואיציה
נשית (שמעתי את זה מאימא) מצוינת.
אז כמו שאמרתי, אני לומד בבית הספר האזורי "נווה דקלים". כל
יום אני מגיע אליו במכונית מרצדס ענקית כזאת שאני תמיד נהנה
לנסוע בה.
אני לא אוהב ללמוד בבית הספר האזורי "נווה דקלים". המורים לא
ממש נחמדים אל התלמידים והשיעורים משעממים, אבל בגלל שאבא שלי
סייע לבנות את הבניין החדש, אז אני מקבל יחס מיוחד מהמורים.
כשאני חוזר מבית הספר האזורי "נווה דקלים" אני אוהב לאכול את
ארוחת צהריים גדולה וטעימה שהרומנייה שלנו מכינה לי. אני תמיד
אוכל את הסטייק ומאפה תפוחי האדמה שהיא מכינה לי. יא-מי.
אחרי האוכל, יש לי את שאר אחר הצהריים חופשי. אבל למרות שיש לי
הרבה זמן, אני תמיד מוצא משהו כיפי לעשות שימלא את כל הזמן
הפנוי שלי. לפעמים אני משחק במחשב, לפעמים אני רואה טלוויזיה
ולפעמים אני סתם נוסע לחבר במכונית המרצדס המגניבה הזאת.
סך הכול, יש לי חיים נורא טובים. אני נורא שמח. אבל הדבר
היחידי שמעצבן אותי זה שאנשים קוראים לי מזויף. מה הם רוצים
ממני?


תראו. תשמעו. יש לי עוד משהו קטן לספר לכם. משהו די סתמי ולא
חשוב. אחד מהדברים האלה שלא ממש חייבים לדעת. אולי, אבל אולי,
אני קצת מזויף. לפעמים, אני משכלל את האמת. קצת משקר אם תרצו.
מייפה את המציאות, זה יותר יפה. האמת היא שאני לא גר איפה
שחשבתם. אני לא באמת גר שם, אלא אני גר בקיבוץ גזר, ויש לי כמה
בני דודים שגרים בבת ים שחושבים שזה מקום נורא עשיר.
אבא שלי עובד דרך המחשב. אתם רואים, לא שיקרתי. הוא עובד
באיזשהו קזינו כזה באינטרנט. כמו מלחמה, אבל עם כסף. וגם על
אימא שלי לא שיקרתי, היא באמת עובדת במפעל. במפעל של קרמבו.
אבל היא לא מנהלת, אלא סתם מנקה שם.
וזוכרים את הרומנייה? באמת בכלל לא יודע מה זה. כונפה.
וכשמת לנו הכלב, אז אבא בכלל שם אותו בפח, בחוץ ולא הסכים
לעשות ממנו בובה או לקבור אותו.
והמרצדס שאיתה אני מגיע לבית הספר האזורי "נווה דקלים"?
זוכרים? זה בכלל אוטובוס. של אגד. כזה אדום, גדול ומסריח. שזה
בדיוק איך שאבא שלי נראה כשהוא פעם דחף את סבתא במדרגות.
ובבית הספר האזורי "נווה דקלים"? היחס המיוחד הוא בכלל שאני
הכי עני בכיתה. אבל אבא שלי באמת עזר לבנות את בית הספר האזורי
"נווה דקלים". הוא היה פעם בנאי והוא עזר.
האוכל שאני אוכל לא באמת כל כך טעים. זה בכלל שניצל רומני כזה
מגעיל בלי ציפוי וצ'יפס שסבתא מכינה במיקרו. איכס.
ואחר הצהריים? אין לנו באמת מחשב. יש לנו כזה מחשבון כיס, אז
אני יושב, כותב סרסור, מוחק ורושם עוד פעם. אבל זה דווקא כיף.
גם טלוויזיה אין. אני מסתכל החוצה, דרך חלון של השכנים ורואה
את הילדה הקטנה שגרה ממול רואה טלוויזיה. זונה.
והחברים? חברים. אין לי. כולם בבית הספר האזורי "נווה דקלים"
קוראים לי מזויף. וגם כולם בשכונה. אז מה. שיקראו. לפחות יש לי
את אחותי נועה. וזה מה שחשוב.

אבא אומר שהכול יהיה בסדר. זה רק המיתון שיש. זה כלום. אמא
אומרת שהכל יעבור. היא אומרת שהחיים תמיד משתפרים. אבל אני לא
מאמין להם. אז אני מזייף ואומר שקרים. שיחשבו שקל לי ושאני
שמח.
אני לא רוצה להיות עצוב, אז אני פשוט אברח לי בחזרה לשדה.