לפעמים אני מוצא את עצמי מהרהר בו.
בלי הדרמטיות סטייל גיל ,16 שלוותה בשעות ארוכות של טלטלה
נפשית חסרת תוכן, שהביאה על עצמה את השם ההולם "דיכאון
קיומי".

עם השנים הגיעה הזווית המלומדת יותר, מפגשים קרובים יותר או
פחות עם כל נושא המוות, בנוסף למסקנות הבלתי נמנעות מכל אותן
שעות ארוכות (ע"ע דיכאון קיומי ממש פה למעלה), השאירו מאחוריהם
את הדרמטיות והשאירו את החלל פנוי למילוי ע"י איך לא,
ריאליזם.

מקורו של הריאליזם המדובר בעיקר בחלומות.

תמונות כל כך מלאות צבע, עומק ונפח, שהשאירו צלקות על גבי
עפעפיים סגורים - צלקות שנעלמו בין חצי דקה לחצי שעה לאחר
ההשכמה, כשאור היום הבוהק הכריח את שארית קורי העכביש להעלם.

צלקות אף פעם לא נעלמות.

בשעות לא שעות - מהסוג שלא מופיע בשעון המחוגים הישן על הקיר,
אפשר לראות את הקווים העמוקים שהשאירו כל אותם סרטים דוממים על
הנשמה.

ההרהור במוות כבחירה אפשרית, ממש כמו בחירות אחרות, כמו לאיזה
מועמד מושחת לתת את הקול שלי, כמו איפה לבלות את השנה הקרובה
של חיי, כמו מה לאכול בארוחת הצהריים בעוד שעה - יכול לזעזע,
במבט אובייקטיבי אני מודה. אך ההרהור עצמו לא זר לרובנו.

כאילו הזמן נשבר לחלקים לא שווים והדבקתי אותו חזרה - כמו תמיד
במקרה כזה נשארו כמה חלקים שבטוח נשרו ממנו, אבל עכשיו לא ברור
איפה הם נכנסים - ברגעים האלה של ערנות מוחלטת באמצע שום זמן
אני מדמיין לא את המוות, אלא את השניה האחרונה בחיים.
מנסה להריץ לעצמי בראש את המחשבה האחרונה שלי עליי אדמות -
בעודי חי, מאוד.

על מה אני אחשוב?