12
1 לדצמבר 2003 - שבת, חמש דקות לאחר חצות.

דממה דקה. דממה דקה כל כך שיכולת לחוש אותה חולפת בלט על פניך,
למוש אותה בזרועותיך. ולפתע קול צריחה שהדהד, קורע את הדממה -
מחסל את שארית תקוותיו האחרונות שלילה זה יסתיים ללא צרחה
זו.כבר שבוע שני היה זה ולא הצליח עוד לישון שנת ישרים רציפה
ללא חלום מוזר זה. בכל פעם שנרדם היתה מגיחה הרגשה זו, זוחלת
אט אט וממלאת את כל ישותו. הרגשת דממה מהולה בפחד מהבלתי נודע,
כשלפתע הייתה הרגשה זו נגמרת ונעלמת בצרחה נוראית שמילתה את
ראשו בכאב חד.
מקס הקיץ בבהלה, מצחו וידיו מלאות בזיעה קרה שמיאנה להיעלם. כך
ישב כשכולו רועד ומזיע במשך מחצית השעה הבאה.
חדרו החשוך המאובזר בכל שטות חדשנית שאפשרה לו ידו נראה רגוע,
תמים. הוילון התבדר ברוח ושעון הקיר השמיע את התקתוק המוכר,
המרגיע, שהראה שכעת הכל בסדר -  כעת החיים שבו למסלולם. מקס קם
ממיטתו ניגש את השירותים הקטנים בפינת הפרוזדור ושטף את פניו.
הביט במראה, "מה לעזאזל קורה איתי?" מאז החל החלום המוזר השתבש
כל סדר שהיה קיים בעולמו של מקס. לפתע נשמעה נקישה רמה, מה
שמוזר היה בנקישה זו היה שכאלו נבעה מן קירות הבית. כאלו היו
אילו קירות הבית שהשמיעו נקישה זו. מקס נרתע לאחור, רגליו
מועדות. זיעה קרה שבה והציפה את פניו, החליט בסופו של דבר שלא
יפחד מדבר זה.

הדלת נפתחה אט אט, חרקה בדרכה כאלו היתה ניצבת במקום כבר שנים
רבות. ראש אדם הגיח מבעד לדלת והביט בזהירות סביבותיו.נקישה
נוספת נשמעה, והפעם חזקה יותר, הוא רעד בצאתו מן החדר הקטן.
דממה. מקס עמד וחיכה במשך חמשת הדקות הבאות, כולו רועד ומוכן.
אך כלום לא אירע. דממה. שקט השתרר ברחבי הבית הגדול. בהרגשת
הקלה מעורבת בפאניקה שירך מקס רגליו לעבר המטבח, אחת מדרכיו
להפגת מתחים הייתה אכילה. הרגשתו היתה רעה, משהו אמר לו שעליו
לחזור למיטתו ולנסות להמשיך בשינה. המשיך לעבר המטבח.