נמאס, נמאס נמאס נמאס נמאס נמאס ועוד אלף פעם, נמאס לי! די!
למה הם מתייחסים אליי ככה? למה להם מותר ולי אסור? מה, אני לא
בן אדם? מה, אני סתם נמצא שם כדי לשעשע אותם מידי פעם, שהם
יוכלו להרגיש טוב עם עצמם? מה ביקשתי, אלוהים? מה? בן אדם אחד,
אחד, לא יותר, שאיתו אני אוכל להיות בטוח, שאיתו אני אוכל
לחייך באמת, ולא כי אני רוצה להיות נחמד. כי נמאס לי מהחיוכים,
ונמאס לי להיות נחמד כל הזמן, ונמאס לי לסלוח, ונמאס לי
להתחשב. מה איתי? מתי מישהו חשב עליי וחייך אליי ואמר לי שלום
באמת, ולא שלום - אני צריך עבודה באנגלית, ולא שלום - ראית את
אפרת? למה לי רע ולהם לא. אלוהים, תעשה שהם ירגישו מה שאני
מרגיש עכשיו! תעשה שהם ידעו איך זה להיות הבנאדם הזה, שסופג
עלבונות וממשיך לחייך, זה שלא יודע בשביל מה הוא מתאמץ, זה שרע
לו ורע לו כל הזמן, ואף אחד לעולם לא יוכל להבין אותו, זה
שיושב עכשיו בלילה וכותב לאף אחד, כי אין לו עם מי לדבר.

פעם היו לי חברים, פעם, עכשיו כבר אין. אם תשאלו אותם, הם יענו
באוטומטיות שהם חברים, "חברים הכי טובים!" אבל אל תאמינו להם!
כי הם לא, אני אומר לכם. אני מנסה להגיד לעצמי שהם כן, אבל אני
יודע שהם לא. כמה פעמים רציתי להגיד להם "די!" כמה פעמים רציתי
לספר להם כמה רע הם גורמים לי להרגיש, אבל אני לא יכול, אני
מפחד יותר מידי, מפחד שהם יהנו מזה, מפחד שהם ישמחו. ובאמת, עד
עכשיו, חוץ מכמה התפרצויות, שמרתי על עצמי, דאגתי לא להראות
אפילו שבב של חולשה. אם מישהו היה שואל מי הבנאדם הכי שמח בכל
הוד השרון, ישר היה עולה השם שלי, "אין יותר שמח ממנו הוא כזה
מצחיק, ונחמד ולא מזיק, וכולם אוהבים אותו והוא אוהב את כולם",
אבל אני בוכה, בוכה כשאף אחד לא מסתכל, מבפנים וזה כואב עוד
יותר. כואב לי ואני רוצה שמשהו יקרה כבר, למה הכל אותו דבר כל
הזמן?! אני נפגע וסולח ושוכח ונופל ושוב וקם, רק כדי לגלות
שאין לי למי לקום, למה לקום. וכשאני עצוב, הם עוד מאשימים אותי
"למה אתה כזה ולמה אתה לא כזה ולמה ולמה ולמה?" ולמה אתם
זונות? ולמה אני שונא אותכם? ולמה אתם שונאים אותי? ולמה אני
בעצם לא יכול לשנוא אתכם וכל פעם שאני רואה אתכם אני שוכח את
הכל? אני מפחד, מפחד להישאר לבד, אבל עכשיו אני יודע, אין לי
יותר ממה לפחד כי אני כבר לבד.