אבל אני, אני אוהבת את החיוך שלך.
לפעמים נדמה שבגלל שהוא כזה רך, אם הייתה השמש שולחת אליו קרן
אחת מקרנייה, הוא היה נמס.
לפעמים אני מצטערת שלא התאמצת להביא לעולם עוד ילדה,
והילדה הזו היא אני.
אני תוהה איך את מבינה אותי ואת צרכיי כל כך טוב,
איך ידעת היום, למשל, שנזקקתי לחיבוק?
אני רוצה להגיד לך שזה לא מספיק לי, לא מספיקה לי שעה
אחרי הרבה זמן שלא ראיתי אותך.
רוצה יותר, לא מספיקה לספר לך חצי ממה שעבר עליי במהלך החודש
האחרון.
רוצה לשבת בסלון שלך יום שלם איתך, לאכול סוכריות מזכוכית,
לשתות מילים עשויות חכמה, לבהות לדשא, ללטף חתול לבן,
לספר לך על איך זה התחיל ועל עוד חברות שלא הספקתי לספר לך.
לשמוע עלייך, לראות תמונות שלך מהילדות, לחבק את הילד שלך
ולהגיד לו שהוא אוצר, להביט על הממיר הדיגיטלי ולהגיד לך שזה
חתיכת פלסטיק ללא משמעות, והמשמעות היא בלב שלי, לתת לך נשיקה
במצח, לא, בעצם יותר למעלה בראש, לראות ציורים שלך, לשתוק
איתך, לשמוע איך היית חיילת ואיך היית ילדה ומתי נישקת בפעם
הראשונה.
עכשיו הוא צוחק עליי, אלוהים של פרוייד, הוא צוחק עליי, והבטן
שלו עולה ויורדת, הוא חושב שכל מה שכתבתי פה מצחיק, כל כך
מצחיק שהוא משתין עליי ויורד גשם. אלוהים של פרוייד, גם הוא על
סמים.
אבל אני, אני אוהבת את הלב שלך.
לפעמים, נדמה שבגלל שהוא כזה רך, אם השמש הייתה שולחת אליו קרן
אחת מקרנייה הוא היה נמס.
אבל אני לא מאמינה עכשיו באלוהים של פרוייד, אני מאמינה באמת,
והאמת כתובה כאן.
כבר יותר משלוש שנים אולי עברו והשטויות של פרוייד והמושגים
שלו יכולים להכנס לי את יודעת לאן...


לך יקרה, שאת מוזמנת לדף שלי כאורחת קבועה
אולי כי זו עוד דרך לספר לך עליי דברים שקשה לי להביע במיתרי
הקול, הפאק הזה עוד קצת נשאר בי.
אז רציתי לחייך, ולהגיד לך מתוקה ש:
u r more than welcome here

"רסיסים של אור בדמעותייך
וחיוך שוב מגשש דרכו אליי
כל התום עודנו לפנייך
שימי ראש על כתפי
שימי ידך בידי ..."