בוקר חורפי אחד, קצת אחרי שמלאו לי ארבע עשרה, פנתה אלי אימי
ושאלני:"תזכיר לי איך קוראים לך?".
עניתי לה באוטומאטיות ובאותה השנייה גם הבנתי לראשונה עד כמה
צונן היה הקשר ביננו.
"יאיר, גש לאביך והיפרד ממנו", פקדה בקוהרנטיות והצביעה אל עבר
דלתו המוגפת.
נכנסתי פנימה תוך שאני גורר את רגלי, התיישבתי מולו
ושאלתי:"אבא, לאן אתה הולך?"
אבא היה יפה, רגוע וחיוור, הוא חייך אלי בהשלמה ואמר:"בן, לא
חשוב לאן אני הולך, חשוב יותר לאן אתה תלך. אז עצם את עיניו
ומת.
החזקתי בידיו ושמתי בדמן ככל שיכולתי מחום גופי, נשקתי למצחו
ויצאתי את החדר.
ארזתי מספר חפצים חיוניים במהרה, הסברתי לאימי כי "אני יוצא
לדרך עצמאית" ושמתי פעמי אל עבר שום מקום.
באותה יחידת זמן שבה פתחתי את הדלת וחציתי את מפתנה, כמו  חשתי
בעוצמת החום של אמא. אז היה ברור לי שהיא אוהבת אותי ואם
אסתובב וארוץ אל עבר זרועותיה- אחובק בחום. בטח שלא תשאר אדישה
וכך היה: "אמאאאאאאאא", צעקתי ורצתי אל עבר ביתי
בחזרה,"אמאאאאאאא אני אוהב אותך". אמא אכן לא נשארה אדישה, היא
טרקה את הדלת בפרצופי, נעלה אותה והגיפה חלונות. כך הסתגרה
יומיים בבית שמה עצמה כלא נמצאת.
הבנתי שגם אם תישבר לבסוף ותצא טרם אתייבש בפתח ביתה, יהא רחוק
זה מלהיות המפגש בין מרקו לאמא שלו.
לכן בלית אפשרויות העמסתי על כתפיי את משא חיי והתחלתי לצעוד.
הבעייה הייתה שלא דובר במסע שהחל בהולנד, נמשך מספר שבועות עד
שרגלי השיאוני לבלגיה בעברי גבול בלתי מסומן. הרי במדינה שלנו,
ממערב הים, ממזרח טול כרם, מדרום עזה ומצפון לבנון.  אין פה
אפשרויות מגוונות של להעלם לאן שהוא. זו מדינה קטנה ומסריחה
שכל סנטימטר מיושב והאפשרות היחידה להתבודד היא עם עוד כמה
מאות מתבודדים נוספים.
הכי מסריחים במדינה הזו הם הקוראים. שלא אכפת להם מהמסופר, רק