זה היה עוד בוקר יום שישי שסוגר במחי וילון אחד ליל שימורים של
שינה טרופה ולא מספקת. בהליכה מטושטשת של מי שזה עתה מפציעה
מלילה כזה, דידיתי לקול ציוץ ציפורים אנרגטיות במיוחד לכיוון
חלון חדרי השליו והסטתי את הוילון.

שם הם היו: 2 זרים, ערבים או רומנים או זן זר כלשהו, שעיניים
תל אביביות אסקפיסטיות לא תמיד יודעות לאפיין בדיוק, בגילאי
20-30, שכובים על חלק פנימי של מזרן גומאוויר מעופש ללא כיסוי,
שרועים בתנוחות המעידות על שינה עמוקה ושלווה נסוכה על פניהם.
האחד, מכנסיו כחולים וחולצתו טריקו לבן עם פסים אדומים דקים
לאורך, כזו שלבשו בארץ בשנות השבעים אבל מהז'אנר שלא זכה
לקאמבק. הוא היה צנום ונראה כמי שלא מכבר זכה לאהבה או זיון
ראשון. איך חברה שלו, אם היא קיימת, קוראת לו - חאלד? גורגי?
אני תוהה. מעניין איזו מוזיקה הוא אוהב. אולי הוא תופס טריפים
על אום כולתום? חברו לבש מכנסיים שחורים וחולצת הוואי כחולה עם
פרחים צהובים בעלי אבקנים אדומים וכתמים ירוקים ביניהם. פרחים
שנראים כמו שמש מצויירת בדיוק כמו התליון שקניתי בניו-יורק
וכולם שאלו מאיפה ופניהם נפלו כששמעו שאין בארץ. זה עם חולצת
ההוואי, הקרוב יותר לחלוני, שכב על גבו, ידו האחת מונחת על כתף
חברו כמו היה אהובתו הנמה וידו השניה אוחזת לא אוחזת קופסת
מרלבורו. מעל ראשו קופסה כסופה של "אורביט-ווייט", המסטיק
הנוהג להלבין את שיני הדוגמנית מחומצנת השיניים מערוץ 2. לזה
בטח יש אישה וילדים היכן שהוא, היה היה מבוגר יותר. מעניין מה
חושבים ילדיו על אבא ואיך היו מגיבים אילו ידעו כיצד הוא ישן
את לילותיו, על מזרן גומאוויר מעופש ובלי כיסוי, ליד חברו
ומתחת לחלוני, ואם אשתו מעלה בדעתה על מה נשענת ידו בלילות
האלה. פני חברו פנו לכיוון השני, רחוק ממני, כשהוא שוכב על
צידו ובית חזהו עולה ויורד בנחת מתוך שלוות שנתו.

קפאתי על מקומי והסטתי מיד את הוילון חזרה.

הוצפתי תמונות וקולות, קרייני חדשות, סירנות של אמבולנסים,
חבלנים מפרקים מטענים, אחים מספידים, הורים בוכים, עיניים
אדומות, מודעות מהבהבות בעיתון. תוך שניות התעשתתי וסגרתי
אצבעות הדוקות על האפרכסת. 1-0-0, איזה מספר. למה דווקא שני
אפסים, הארוכות מבין הספרות המתחייגות, במספר שאין דחוף ממנו?
ומה עשו נרצחים או נאנסים כשהיו טלפונים עם חוגה? הרי עד שהאפס
מתחייג כבר לא נותר קורבן!? ואני עדיין ממתינה.

והנה השוטרת באמצע המשמרת, בקול לאה של ימים עמוסים ומלאי דם,
ימים של אלילי שווא וקורבנות אדם, מבקשת תיאור. איך לתאר אותם?
"בני מיעוטים?" היא שואלת בקולה העייף. "כן, כן, זהו. בני
מיעוטים" אני עונה, ועם המילה "מיעוטים" רצים לי בראש פליטים
יהודים ממלחמת העולם, איינשטיין וזוהר ב"אינעל דין בבור אל
ג'אבקום" במבטא ייקי והקול של האו"ם של פעם, מכריז על המדינה.
האבולוציה של הפליטים, אני חושבת לעצמי. אני מציצה מבעד
לוילון, מקפידה היטב שלא יראו את עיניי מאחוריו. "הם עוד שם"
אני אומרת לשוטרת. "טוב, אני שולחת ניידת". תודה ושלום. זה
הזמן לסיבוב כלב, בתקווה שכשאחזור החדר שלי יהיה כרגיל, מאחורי
הוילון לא תסתתר מפלצת הזר או החרדה ממנו ואוכל לייבש חיש את
האשמה. יצאתי וחזרתי ומיד ניגשתי לוילון, מוציאה עין ובוהה:
והנה השניים, שכובים בדיוק באותה תנוחה, אותו שתל זר שנדחה
על-ידי חצרי, אותה צרימה, אותו כאב.

עבר זמן רב, איך זה ייתכן? אני חושבת בתימהון ומתקשרת שוב
למשטרה. ושוב, ושוב, ועוד פעם, ואין עונה, וצליל החיוג הופך
תפוס, מרוב ייאוש על אי התשובה. ואני? אני חושבת, איך הקורבן
הזה שנגיד שהייתי, יוצא עכשיו מהאמבטיה של הי'צקוק והסכין
בגבו, והוא נושם את נשימותיו האחרונות ועיניו המעורפלות לוחצות
1-0-0 בתקווה שמכאן תצמח ישועתו, ואיך הנאנסת שהאנס מקרב סכין
לצווארה עוד מספיקה לחייג 1-0-0, ואין עונה, ואין עונה ואין
עונה ותפוס. רק בצלצול החמישי בינגו: - "כן, יצאה ניידת והם
בדרך" ענתה לי שוטרת עייפה אחרת. "תודה" השבתי בהיסוס ואז
הוספתי בהחלטיות: "רק תדעי שהתקשרתי 5 פעמים ופשוט לא ענו לי".
"כן, אנחנו עסוקים" היא ענתה, ושוב הוצפתי תמונות מסרטים, והנה
שייקה אופיר כשוטר אזולאי ושיר הנושא המרטיט מתנגן לי בראש,
ושוטרים טרוטי עיניים, רצים לנגד עיני מפיגוע לפיגוע ובין בתי
המובטלים האלימים ובין חשודים ולאורך אירועים מאובטחים, "היל
סטריט בלוז". איזה היל סטריט? "ישראל בלוז". סדרת המשטרה
המרסקת, השוברת, המכאיבה והסוריאליסטית מכולן.

עוד אני נעה אחורה ולרוחב בזמן ולאורך הוילון, ולפתע שומעות
אוזניי: "תעודות זהות בבקשה" ובתשובה מלמולים מנומנמים של מי
שקמו זה עתה משינה העמוקה. את השפה לא הצלחתי, במודע או שלא,
לזהות. "מה אתם עושים כאן, אין לכם לאן ללכת?" שאל השוטר, את
מלמולי התשובה כבר לא שמעתי, התרחקתי מהחלון. לא לשמוע, לא
לדעת, לא להרגיש. רק לקבל את חלוני והנשקף בו בחזרה, בלי שום
מחיר.

עברו מספר דקות ושקט השתרר. פסעתי באיטיות אל הוילון והסטתי
אותו. ריק ודממה קיבלו את פני ורק המזרן המעופש נח כעד דומם
ל"דברי ימי ישראל 2001" - מקום אובד עיצות. חיכיתי עוד קצת,
שאף אחד לא יתחרט חלילה, ויצאתי לזרוק את המזרן. הרמתי אותו
וזרקתי בפח סמוך. פסעתי חזרה הביתה, ליד המקום בו היו "בני
המיעוטים שלי" ושם היא שכבה מיותמת: הקופסה קטנה, הכסופה
והכמעט מלאה של מסטיק "אורביט-ווייט" שהביטה בי בעצב גדול
וכשהרמתי אותה חרכה את אצבעותי. יכולתי להישבע שבקעו מתוכה
זעקות. היא הכאיבה לי. נעתי מהר לכיוון הפח והעלמתי אותה בהינף
יד.

ובלילה הודיעו על עוד פיגוע.