מאז שאני זוכרת את עצמי היה לי עודף משקל.
לפעמים יותר, לפעמים פחות, אבל תמיד העודף הזה שם - תמיד הוא
קיים.
מאז שאני זוכרת את עצמי, עודף המשקל היה מה שהפריע לי .
דיאטות אני חושבת שהתחלתי בכיתה ג', יד ביד הלכתי עם אמי, אחרי
שנכנעה לבקשתי והסכימה לקחת ואתי לדיאטנית, הרכיבו לי תפריט
מאוזן לילדים, ואחרי כמה חודשים הפסקתי ללכת אליה.
עברו כמה שנים ושוב בקשתי ללכת לדיאטנית - אבל הפעם אחרת! אחת
טובה באמת! ושוב, הלכתי, ושוב זמן קצר התמדתי, ושוב הפסקתי.
לא אתאר כל פעם בה התחלתי דיאטה, הפעמים היו רבות, ואיתן
ההפסקות, "כמה רזית!", החמיאו לי והשמנתי. מהמחמאות כמובן,
מהמחמאות.
אני לא אשכח את מבטי הקנאה שהסתכלתי, כבר ביסודי, בכל אחת
שהייתה רזה. הייתי מוכנה לתת כל כך הרבה כדי להיות כמו אותה
אחת. בחטיבה, מבטי הקנאה שלי לא נעלמו, בסך הכל נהייתי יותר
מתוחכמת. הצלחתי שאף אחד לא יראה.
"כמה את חכמה... ואיזה מוכשרת... וכמה העיניים שלך יפות...
והשיער... כל כך גולש ומקסים...", הסביבה לא שמה לב מעולם כמה
באמת מפריע לי העודף משקל.
בגיל 11 כבר קניתי בחנויות של נערות, יחד עם אחיותי המבוגרות
ממני במספר לא קטן של שנים, באותן חנויות - רק שם היו לי מידות
מתאימות.
מעולם לא הייתי "שמנה", לא, אבל זכיתי להגדרה לא פחות מעליבה
"שמנמונת" - "מלאה" .
בסוף היסודי רציתי להתלבש כמו כולן, הלכתי עם בגדים צמודים,
נראית גדולה מחברותיי בלפחות 3 שנים, מנסה להרגיש "רזה".
"רזה" אף פעם לא הרגשתי. אני חושבת ש"רזה" אני גם אף פעם לא
ארגיש.
לא, עודף המשקל שאני "סוחבת" איתי לא מטורף, מידה 38-40 טובה,
נסגרת ואפילו יפה, ובכל זאת, אני תמיד ארגיש שמנה. לא
"שמנמונת" לא "מלאה", שמנה.
כשהייתי בכיתה ו', שינו הבנים בכיתה את שמי כך שהוא נשמע כמו
מוווווו של פרה, כמה נעלבתי אז, הבושה לא נשכחה.
נכון, בתיכון זה כבר לא ככה. אבל ההרגשה שלי נשארה, היא לא
נעלמה, ואני חושבת שהיא גם לא תעלם. אף פעם.
בכל מצב בו אני נמצאת, קיים החשש שמישהו יגיד לי את מה שאני
הכי מפחדת לשמוע - "שמנה!". מה ששמעתי עד החטיבה, מכל אחד שרצה
לפגוע בנקודה הרגישה, אומנם נדיר לשמוע עכשיו, ובכל זאת, החשש
קיים גם עכשיו.
בכל כשלון שלי אני מאשימה אותו - את העודף משקל שלי,
בכל חוסר הכנות של בן אני משאימה אותו - למה שירצו אותי כשאני
כזו?!
ביטחון עצמי - אין לי, וזה לא משנה כמה שאני לא שמנה בעיני
אחרים, ההרגשה שלי היא מה שמשנה באמת, ואני מרגישה שמנה.
בכל פעם שעצוב לי, הדמעות שזולגות מעיניי הן גם בגללו, גם בגלל
העודף שלי.
