יושבת בפינת החדר ובוכה. כבר אין יותר אוויר, אבל לא אכפת
יותר. כבר לא אכפת יותר מכלום. נזכרת בכל הרגעים שהיו איתו. עם
החבר הכי טוב. כל הרגעים הטובים. כל הרגעים הרעים. כל הרגעים
הקשים. עברו הרבה רגעים לעומת הזמן הקצר שהיה.

יושבת בפינת החדר ומתפללת. מתפללת שהוא לא באמת ימות. שלא
יתאבד. שלא יפגעו בו. קשה לו עכשיו. יותר תמיד. כל כך רוצה
לעזור, אבל לא יכולה. הוא לא רוצה עזרה. הוא רוצה להתמודד עם
זה לבד - ומרחיק את כולם. הרגשת הנטישה חוזרת שוב. והפעם זה
יותר כואב מתמיד. אולי הפעם לשרוד את זה לא יהיה אופציה.

יושבת בפינת החדר ומתגעגעת. מתגעגעת לחבר הטוב, שבא כל פעם
שהיה לו טוב. שבא בכל פעם שהיה לו רע. כל הניסיונות  לעזור
נכשלו. עכשיו רק נשאר להתפלל שהוא לא ימות. שהוא ישרוד גם את
זה.

יושבת בפינת החדר ומנסה לשכוח. לשכוח את כל הרגעים הטובים. את
כל הרגעים הרעים. את כל הרגעים הקשים. מנסה לשכוח אותו. אולי
ככה יכאב פחות. אבל לא מצליחה לשכוח. הזיכרונות לא מרפים. אולי
כי אכפת ממנו יותר מדי? קשה בלעדיו.

יושבת בפינת החדר ומקווה. מקווה שלא יפגעו בו יותר. הוא רגיש
מדי. הוא לא ישרוד עוד פגיעה. הוא בקושי שרד את האחרונה. הוא
נראה חזק מבחוץ, אבל מבפנים הוא כמו בובת חרסינה. הוא שביר.
מקווה, ולא יכולה לעשות יותר.

יושבת בפינת החדר ובוכה, למרות שהדמעות נגמרו כבר מזמן. מתפללת
למרות שאין למי. מתגעגעת אליו יותר מתמיד. מנסה לשכוח ולא
מצליחה. מקווה, למרות שהתקווה עזבה כבר מזמן.

יושבת בפינת החדר עם אקדח. אולי ככה כבר לא יכאב יותר? אולי
עכשיו השמחה תגיע והדיכאון יילך? כבר לא יודעת מה לחשוב. לוקחת
את הדרך הכי טובה לבריחה.

כבר לא יושבת בפינה. הפעם שוכבת. מוקפת בהילה של דם.