זה התחיל כאשר יאן, חברה טובה שלי, הזמינה אותי למסיבת יום
ההולדת שלה. פגשתי שם הרבה חברות חדשות וגם הרבה חברות ותיקות
שאליהן התגעגעתי יותר מכל דבר בעולם כמעט. בין החברות שלי ישב
נער שקט, ששמו היה טוני. בחגיגה ישבנו כולנו מסביב לשולחן
בדיינר, שהיה מעוצב מוזר  במקום לא ידוע (או שפשוט אני לא
זוכרת איפה). דיברנו, צחקנו, ואיכשהו הגענו לדבר על פיות
והאמונה בהן, אני ממש לא זוכרת ולא יודעת איך הגענו לדבר על
זה. אחת מחברותי - מאי, אשר היתה המאמינה הגדולה ביותר בקיומן
של הפיות, טענה שפיות מופיעות בפני מי שמאמין בהן ובפני מי
שבאמת זקוק לעזרה. טוני הראה סימנים של חוסר אמונה ופיקפוק
בנושא ובכל השיחה מתחילתה.
"טוני, אינך חושב כך?" שאלה יאן שהיתה גם כן היתה מאמינה לא
קטנה, וראתה את פרצופו המפקפק של טוני. "לא, אני לא מאמין
בפיות, זו פנטזיה שבני האדם המציאו לעצמם כדי שיהיה להם במה
להאמין. פנטזיות זה לא בשבילי" ענה טוני ליאן ולשאר שציפו
לתגובה ממנו.  "אתה קטן אמונה כל כך. תן לעצמך קצת תקווה,
תתקדם קצת, אל תשאר במקום" אמרתי לו, אבל הוא המשיך בשלו.
בהמשך ניסינו לשכנע אותו. מאי לא היתה מוכנה לוותר אבל אני
ניסיתי גישה אחרת, כולנו הרגשנו וחשבנו שזה נכון עכשיו שטוני
יאמין בפיות, אין לי מושג עד היום למה. אמרתי לטוני: "טוני,
אולי תנסה ללכת ל'פעילויות' ופגישות בהן פיות מופיעות בפני אלה
חסרי האמונה כמוך במטרה שיאמינו בהן וכדי שבהמשך הן יוכלו
לעזור לאלו שצרכים עזרה?". טוני החליט לנסות, ומכיוון שהיה קטן
אמונה לא היה אכפת לו ממש והוא החליט להתלוות אליי.
יום אחרי הלכתי לפעילויות אשר עליהן דיברנו וקבעתי להפגש שם עם
טוני, ושם היינו צרכים להתחלק לקבוצות. המדריך שהיה שם הסביר
את החלוקה (שנשמעה דיי מסובכת לדעתי)  ואז תלה המדריך את הדפים
בהם היתה כתובה החלוקה.
הדפים היו תלויים ליד מעין חדר מוזר שנראה כמו חדר אוכל, וזה
כנראה מה שזה היה. הסתכלתי מבעד לדלת הזכוכית וראיתי שם אנשים
מוכרים לי, אבל לא אנשים שאהבתי, להפך - של אנשים שכמעט
שנאתי.
היתה שם לולה - ילדה בת גילי ילדה מאוד נמוכה, כמעט גמדה, שפעם
היתה חברה שלי. אבל דברים השתנו ועכשיו אנחנו לא ממש מחבבות
אחת את השניה ובקושי מדברות. עוד ילדה שהיתה שם, לורטה, גם היא
בת גילי. גם כן נמוכה, רזה, כחושה "מתוקה", נחמדה בצורה צבועה,
עד כדי חנק! האדם השלישי שהכרתי שם היה תום, לתום לפני שנה
היתה תאונה חמורה והוא איבד את היכולת להשתמש ולהזיז בקושי את
זרועו הימנית.
השלושה ישבו בתוך חדר האכל שהיה עמוס ורועש. הרעש הכביד עלי
ובקושי היה לי אוויר. הם ישבו שם ושיחקו קלפים. הם שיחקו במשחק
שדורש קוארדינציה, חשיבה מהירה וזריזות ידיים. כאשר נכנסתי
פנימה הם כבר סיימו לשחק ותום נעלם לו לתוך הקהל הגדול. לולה
ולורטה נשארו לסדר את השולחן והקלפים.
נגשתי אליהן ושאלתי אותן: "נו, מי ניצח?". לולה ענתה לי: "תום,
תום ניצח" הבטתי בלורטה והיא סימנה בראשה לכן.
בנימה של בוז ובכוונה להגיד "איזו מפסידניות", שאלתי אותן
:"תום?! עם יד אחת ההא?" השארתי אותן המומות מכמות הביטחון
העצמי שהפגנתי (באותה תקופה לא היה לי יותר מידיי בטחון עצמי)
ויצאתי לחפש את שמי ברשימות המסובכות. חפשתי כמה דקות ולא
מצאתי, התחלתי כבר לדאוג שאולי  שכחו לרשום אותי, ואז הגיעה
ידידה  שלא פגשתי הרבה הרבה זמן ולא דיברתי איתה  זמן רב,
לילה, והתחלנו  לשוחח
-"היי, לא נפגשנו כבר המון זמן." היא אמרה לי.
-"נכון, חבל לנתק קשרים, צריך לשמור על קשר" השבתי.
-"כן. מה את עושה פה? הפעילויות כבר התחילו מזמן"
-" אני יודעת אבל אני לא מוצאת את השם שלי בשום מקום ואני לא
יודעת מה לעשות אני לא מצליחה להבין את החלוקה ואת הרשימות
האלו."
לילה החלה לדפדף בדפים כדי לעזור לי, אני כנראה הייתי שייכת
לקבוצת פינוקיו והסתבר לי לבסוף שחיפשתי את שמי בדף הלא נכון:
אני הייתי רשומה לחדר מס' חמש שהיה למטה בקומת הקרקע. נפרדתי
מלילה, ירדתי למטה, ונכנסתי לחדר, פתאום הגיע טוני קצת יותר
באחור ממני ולו לא היתה שום בעיה למצוא את שמו ברשימות
החלוקה.
-" היי טוני, מה המצב?"
-" אני בסדר, מצטער שאחרתי."
-" אין דבר גם לי לקח זמן להגיע, אבל העיקר שהגעת."
בחדר עמד מחשב אחד, שני כיסאות, ושטיח, החדר היה ממש מוזר לא
מרוהט במיוחד, וצבוע בצבע כחול בהיר, כמעט אפור, קודר ומזעזע.
התחלנו לשחק במחשב ולהנות ולהעביר את הזמן. השעה היתה מאוחרת
כשסיימנו ואני הייתי צריכה ללכת, נפרדנו לשלום ואני יצאתי
מהחדר. טוני נשאר לבד ושיחק עדיין במחשב.
פתאום משום מקום הופיעה פיה, טוני היה בהלם ולא הבין מאיפה היא
הופיעה. יחד עם הרגשת ההלם טוני הרגיש טוב יותר עם עצמו הוא
היה מאושר מאיזו סיבה ולא ידע למה, אבל הוא חשב והיה בטוח שהיה
לזה קשר לאור הקטן של הפיה שלו שהופיעה משום מקום אל תוך החיים
שלו.
-" היי, מי אתה?" שאלה הפיה.
-" אני טוני" הוא ענה בחשד קל, ברתיעה ובקצת בישנות.
-" ואת, מי את? מה את?" הוא שאל.
-" אני בל (bell)אני הפיה שלך.  אתה מאמין לי שאני הפיה שלך?"
-"עכשיו כשראיתי אני לא יכול להגיד שלא , כי אני מאמין במה
שאני רואה."
-"היית קטן אמונה, ובכל זאת באת והנה אתה מאמין, אין לך מושג
כמה זו הקלה, וכמה זה משמח אותי."
-"אני שמח שבאתי ופגשתי אותך ועוד יותר אני שמח מזה ששימחתי
אותך.
אבל יש לי שאלה קטנה, את הפיה שלי לבד או של עוד מישהו חוץ
ממני?"
-"אני פיה שלך לבד בינתיים כי אני עדיין פיה קטנה אבל בעקרון
הפיות שומרות על שני אנשים ולא רק על אחד, אבל רק כאשר הן
גדלות הן שומרות על שניים."
-"הבנתי" אמר טוני.
-"יופי, נשאר לנו עוד הרבה זמן במסגרת הפעילויות אז אתה בוחר
פעילות ואחר כך אני, אז מה אתה רוצה לעשות?"
-" אני רוצה לשחק במחשב שפה, אם לא אכפת לך..."אמר טוני.
-"לא ממש, לא אכפת לי" היא ענתה לו.
במשך שעה  בערך הם שיחקו במחשב נהנו וצחקו ביחד. בתום השעה היה
תורה של בל לבחור מה לעשות בשעה הבאה. בל בחרה לצאת לטיול, אז
הם ארזו חפצים וכבמטה קסם הם הופיעו למרגלות הר שעליו רצתה בל
לתפס, הם עלו ועלו ולבסוף הגיעו לפיסגה ושם היה נוף מדהים שעצר
את נשימתם.

ואז שוב כבמטה קסם הם חזרו אל חדר מס' חמש הקטן והקודר במרכז
הפעילויות.
-" זה היה טיול מדהים, אבל הוא היה לי קשה ואני עייף." אמר
טוני לבל.
"בפעם הבאה שתארזי לטיול  'עם טוני', תארזי רק בשביל עצמך".
טוני,  שהיה אדם רגיש ועדין לא אמר את המילים האלה בטון כועס
או מתגרה; הוא אמר זאת ברכות ולא רצה לפגוע בבל- הפיה היפיפיה
שלו.
-" אני לא אחזור לכאן אל מרכז הפעילויות הזה לעולם אני חושב,
המקום הזה מעציב אותי" אמר טוני בשקט.
-" למה? אתה לא נהנה פה איתי, טוני?" שאלה בל על סף בכי.
-" אתך אני נהנה אבל טיולים והמקום הנוראי הזה, זה ממש לא הקטע
שלי."
טוני נפרד מבל ויצא מהחדר מצוברח והשאיר אחריו פיה יפיפיה
ומדהימה, בוכה.
אבל טוני יצא מהמרכז באמונה שלמה ומלאה שיש פיות בעולם ששומרות
עליו ועל כל אחד ואחד מבני האדם בעולם.
ומאז, כל לילה טוני ואני יוצאים החוצה ומסתכלים אל השמיים
זרועי הכוכבים ורואים אור קטן קורץ לנו, ויודעים שזה לא כוכב
אלא בל, הפיה היפה של טוני ששמורת עליו מלמעלה.
מאז אותו מפגש אני וטוני חברים טובים, הכי טובים, וזה לא היה
המפגש האחרון שלנו עם פיות ובעיקר לא עם בל.