לקחתי לו את המפתחות ואמרתי לו כל מה שאני חושב עליו, בפנים.
ישר בפנים, שלא יחשוב שאני איזה חנון, שכל הבנות מתחילות איתו
רק בתקופות מבחנים. נכנסתי לאוטו ויצאתי בסיבוב ממש מהר, רק
כדי להצדיק את הקלישאה שהשארתי לו עשן.
האמת? היה מפחיד. גם לי וגם להולך הרגל ששפך על עצמו את כל
האייס-קפה שלו מרוב לחץ. בזווית העין הספקתי לראות איזה לוגו
של אחד מבתי הקפה הפלצניים של תל-אביב. אבל נסעתי מהר ונסעתי
טוב, ועם כל תחושת הגאווה הזו שהציפה אותי, נסעתי לאבא שלי.
כן, לאבא שלי. נועה הייתה בקורס קצינות, דקל (דקלנן) כבר חצי
שנה בפינלנד - לומד איך לנהוג מרוצים, אז נסעתי לאבא. ברמזור
הגזר, קצת לפני צומת השווארמה, עצרתי לשתות מיץ. מיץ גזר.
הייתי חייב להירגע לפני שאני מגיע אליו.
תוך שאני צוחק בכאילו ומשתף את מוטי גזר, המוכר של המיץ,
בחיים שלי, אני שם לב לזוג משמאלי. מוטי לא הראה סימני תמיהה,
אבל אני? אני ראיתי נאצים, ולא בזווית העין. נאצים של ממש, עם
המגפיים והכובע והאקדח המצחיק, והיה להם את סמל האס-אס המוזהב
בצווארון. אלוהים ישמור, אשכרה נאצים!!! חיפשתי משהו לוודא
שאני לא חולם ובדיוק שמעתי את ערד ניר אומר בדיוק רב, תוך שהוא
מדגיש את ההברות, שהוא ערד ניר ושהיום
ה-23 בדצמבר 2003. וואלה זה היום, וואלה אני לא חולם.
בעודי שומע את סיכום השבוע על עוד רעידת אדמה, אש גדולה
שמתפשטת ומיליוני רעבים באפריקה, הזמנתי עוד מהגזר, ושמעתי
אותם מתלחשים - סוביבור, טרבלינקה ושנל. הם נשמעו מאוד
רציניים, אז הוצאתי את הפלאפון לחייג לאבא שלי ולהודיע לו שאני
מתעכב. הנאצי הסתכל עלי במבט נאצי בחיוך נאצי ואמר לי: "ווסיס
דוס"? "דנקישן" עניתי במבטא כבד וכמעט נחנקתי מחתיכת גזר שלא
נסחטה. הוא המשיך: "אתה נראה כמו אחד שזקוק למקלחת, יש לנו
בקרוואן". "לא תודה", עניתי, "אני בדרך הביתה". ניסיתי לעשות
עם העיניים למוטי גזר, כמו שעושים כשרוצים להגיד משהו שלא
בקול, אבל מוטי היה עם הגזר שלו. הנאצי השלישי קלט אותי מנסה
להשיג עזרה ומפתח הקרוואן צעק לי בקול רם "יהודה!!" "יודן!! יא
מפגר" צעקתי בחזרה וברחתי לאוטו.
הנאצי התחיל לרדוף אחריי, נכנסתי לאוטו הכי מהר שיכולתי, זה
עלה לי בעיקום קרסול ובקוקו מפוזר, הנעתי, ניסיתי לעשות את זה
כמו בסרטים - רק להיכנס לאוטו ומיד לצאת בחריקת צמיגים, אבל זה
לא עבד. האימובילייזר הבן זונה שהתקנתי רק שבוע לפני בהוראת
הביטוח פשוט שתק. הרגשתי מכה חזקה בכתף ושוב פעם, יהודה!!
הסתובבתי אחורה בפחד איום. בזווית העין בין השערות עם הקצוות
המפוצלים, ראיתי שיש לו מספר מקועקע על היד ובזווית העין
השנייה ראיתי מצלמה. המנחה הסביר שהגעתי לסופר ריאליטי שואו,
תוכנית המציאות הכי אמיתית בטלוויזיה, כוס אימא שלהם עם
הריאליטי טיוי.