אני יושבת עכשיו על המיטה. ממש צמודה לקיר. הרגליים שלי
מקופלות, רועדות קלות כל כמה רגעים.
"די עם השתיקה", הוא צורח, "תפסיקי לשתוק כל הזמן".
"אני לא יכולה..." אני לוחשת, והוא לא מבין.
הוא כל הזמן צועק וצורח, גם אני רוצה...! גם אני יכולה...
אז למה אני לא מצליחה?!
לא מצליחה לפתוח את הפה ליותר משלוש מילים.
זה קל לפתוח את הפה, אולי אפילו כדי לרדת למטה ולמצוץ אותך...
אפילו שלפעמים זה מר.
אבל לפתוח את דברים אחרים בפניך - קשה לי. במיוחד כשאתה צועק
כל הזמן.
אתה רוצה שאני אדבר, אבל לא מוכן להקשיב.
אני רועדת בפינה, ולך לא אכפת. אתה אומר שאני אפאתית.
איך אני אפאתית אם אני בוכה עכשיו? אמנם אתה לא רואה, כי אני
בוכה בפנים, אבל לא... אני לא אפאתית.
אני מרגישה הכל, אבל זה לא אומר שאני צריכה להראות לך את זה
(אני צריכה?!). רגש לא רואים... רגש מרגישים.
"בוא'נה, את כ"כ אטומה... מה את יושבת שם כמו פוסטמה, ברגליים
מחובקות, ובוהה לאוויר?!"
אני פוסטמה?! אני...?
אתה כזה!
אתה... אם רק היה אפשר להגיד את זה בלשון זכר... אז זה היית
אתה...
אני לא אטומה, אני רק קצת סגורה. וגם נולדתי פגה... אז מה?
זה לא אומר שאתה צריך לרדת עלי כל הזמן, זה לא אומר שאני צריכה
להרגיש קטנה, מחוצה מתחת לכף הרגל הענקית שלך!
עכשיו אני כבר גדולה... נשבעת לך שהתבגרתי.
אני רוצה להראות לך אותי... להראות לך מה אני חשה, אלו שדים
משתוללים לי בפנים. אני רוצה נורא... ולא יכולה. פשוט לא
מצליחה.
אתה יודע, כשהרגשתי רע בשבוע שעבר, והנחתי את הראש שלי על הכתף
שלך, זה לא היה נעים כשהזזת לי אותו.
גם אתה אפאתי, לא רק אני. גם לך אין רגשות, אתה בכלל לא מבין
אותי.
אבל רגע... רגע, רגע, רגע - למה אני אומרת "גם אתה"?!
לא...! רק אתה!
רק אתה אפאתי!
וגועלי!
חסר רגישות!
אתה לא בנאדם! אתה חיה!
אתה חיה רעה... ואני אוהבת את זה, אני אוהבת אותך... |