[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







תום אשד
/
היא עמדה על המזח

היא עמדה על המזח, שיערה הכסוף נע סביב גופה כנחש עם הרוח,
לאוזניה הרוח נשמעה כשאגות קרב.
עורה הכהה ושערה הוארו על ידי אור הירח המלא אשר נראה גדול
מתמיד וקרוב "קרוב כל כך..." רצתה לומר לעצמה, היא הייתה שם
פעמים רבות בלילות.
הלילה הזה לא היה שונה, הלילה הזה כה יפה, הלילה נראה כזוהר
באור כחול ורך, "מדוע?" היא רצתה לשאול, אך קולה אבד מזמן.
היא חיכתה לו, לאותו אחד שתמיד היה שם, כל לילה, כל חודש, כל
שנה.
אותו אחד לא היה מיוחד, אבל היא תמיד חיכתה לו בלילה, למרות
שלפעמים הוא הרגיז ולמרות שלפעמים הוא הכעיס, היא חיכתה לו כשם
שהוא חיכה לו.
ואז הוא יצא מהלילה, חומק יחף דרך רחובות העיר הישנה, אורות
מעטים דלקו בעיר השקטה לנוכח הלילה, אך הוא היה ער, הוא תמיד
הגיע בשבילה.
הוא הגיע אל עברה, מתנשף, הוא כבר לא היה צעיר.
בגדיו היו חומים ומלוכלכים, עשויים מבדים גסים ומלוכלכים, הוא
עמד כמעט כפוף, זקנו הלבן והמלוכלך נח על חזהו, עיניו הכחולות
העמוקות גרמו לה לחשוב שהנהר קיבל את צבע עיניו, היא אהבה
להתבונן בעיניו ארוכות, אך לדבר הם לעולם לא יכלו.
הוא חייך למראה, הוא תמיד איחר והיא תמיד חיכתה "הגעתי, את
יודעת שאני לא אתן לך לחכות, לא יותר מדי" הוא חייך בעייפות.
היא הנהנה בחיוך, אך עצב הקיף את לבה, היא כל כך רצתה לדבר
אתו, פעם אחת, פעם אחת תספיק לה לכל משך חייה.
"מה קרה יקירתי?" הוא שאל בדאגה, מתקרב אליה.
הוא ידע שהיא לא יכולה לענות, הוא הכיר אותה יותר טוב משהיא
תלמד להכיר אדם בכל חייה, היא ניסתה לדבר, אך רק קול חלול בקע
מפיה.
"לא טוב שאנחנו נפגשים כך בלילה, זה לא בריא בשבילך" הוא אמר
בדאגה והוריד את מעילו המלוכלך והישן ממנו, מניח אותו על
כתפיה.
היא רצתה להגיד לו שזה מיותר, אך היא לא אמרה, המעיל היה חם
והלילה היה קר.
הוא שפשף את ידיו וכשנשף ענן של קור ריחף אל מול פניו, הוא לבש
אך ורק חולצה שלא ראויה ללבישה, אבל הוא חייך כשראה שהיא מהדקת
את מעילו לגופה.
"את יודעת, הנהר הזה הוא יותר מסתם נהר לעגינה של ספינות, לנהר
הזה יש סיפור מאחוריו" הוא אמר לה בעודו משפשף את ידיו בניסיון
נואש לחימום.
היא הסתכלה על הנהר הארוך שהשתרע אל מעבר לאופק, הנהר הזה היה
הכל בשבילה, חיים, בריאות, אהבה.
"הנהר הזה הפגיש אותנו, באותו לילה לפני זמן רב, לילה" הוא
הסתכל על הנהר כמזכיר לעצמו זמנים מתוקים יותר, זמנים אשר עברו
כבר ואינם.
"באותו לילה בהיר, כשהירח היה מלא... כמו היום" הוא הביט אל
עבר הירח בחיוך מנצח, אותו לילה היה זיכרון יותר בהיר מאשר
קודר.
"נפלת לנהר הגועש באותו לילה, הייתה סופה נוראית. אבל אני
תפסתי אותך בזמן, בדיוק בזמן" הוא הביט אל עברה, מבטיהם
התנגשו, מבט יודע, מבט אילם.
"וכמו הלילה הזה, הנחתי עלייך את מעילי, לייבש את המים ממך"
הוא חייך חיוך מנצח אל עבר הנהר, הוא הביס את הנהר באותו
לילה.
"אך הנהר תמיד מקבל את חובו, כשם שהוא תמיד מחזירו" הנהר געש
והקציף.
היא הביטה אל הנהר, תחושת אבדון ועצב אפפה אותה, הלילה הזה היה
שונה מכל הלילות שהם עברו ביחד, הלילה הזה הוא אמר משהו שהיה
שונה. אף שהיו לילות שלמים אותם הם העבירו במבטים חסרי קול, זה
היה לילה מיוחד, שם, ליד הנהר.
הוא ניסה לנשוף אוויר חם על ידיו, אך רק אדים קרים יצאו מפיו,
הלילה היה קר, היא התעטפה חזק במעילו, לו רק יכלה לדבר הייתה
מציעה לו להתחלק במעיל, אך הקול היחידי שיכל לבקוע מגרונה היה
נהמות וצלילים חסרי משמעות, מלאי כוונה לא ממולאת.
"אנו חבים חובות רבים ונוראים לנהר כל חיינו, אך הוא תמיד לוקח
אותם בחזרה, אני חייב לנהר הזה את חיי, את נשמתי" הוא הסתכל
עליה, עמוק אל תוך עיניה, היא הרגישה כאילו נשמתו ונשמתה
מתאחדים, כאילו הם רואים אחד את השני בצורה מופשטת, צורה שהיא
מעבר לגוף ודיבור.
היא ידעה שהוא מדבר עליה, נקודת האור היחידה בחייהם של השניים
הייתה המפגש ביניהם, רגע האושר והאור היחידי, בלילה, כשהנהר
גועש.
"אני כבר זקן יקירתי, בקרוב הנהר ידרוש את חובתי לו" הוא נראה
כאילו הוא מסתכל אל מעבר לנהר, אל מקום אחר, רחוק יותר, יפה
יותר, חם יותר לאנשים כמוהם, מקום שבו הם יוכלו לחיות.
היא הסתכלה אליו במבט שואל, למה הוא התכוון?
"אני כבר זקן, את עדיין צעירה... את תשמרי על הנהר בשבילי
נכון?" הוא חייך, למה הוא התכוון? היא לא יכלה להבין! מדוע הוא
דיבר בצורה שונה כל כך? למה דווקא היום? היא רצה לשאול, אבל
קולה אבד מזמן.
"היו לנו זמנים טובים ביחד יקירתי...זמנים טובים..." הוא
התיישב ליד הנהר, רגליו כמעט טובלות במימיו.
היא רצתה להגיד שלו שזה מסוכן, שאסור לשים את רגליו כך ליד
הנהר כי כך הוא יוכל להיסחף אתו, אך שום קול לא בקע מגרונה.
היא התקרבה אליו, התיישבה לידו על החול הרטוב והרך, מניחה את
ראשה על כתפו, היא הסתכלה למעלה וראתה עננים, הגשם ירד בקרוב.
היא הצביעה למעלה והוא הסתכל על העננים השחורים, ברקים ורעמים
החלו להופיע בשמים ולהרעים את אוזניהם "הגשם יתחיל בקרוב, כדאי
שתלכי למחסה יקירתי" הוא הציע לה.
אך היא הרימה את ראשה מכתפו והנהנה ללא, היא לא תעזוב אותו לבד
בגשם.
הוא קם ועזר לה לקום, מהדק על כתפייה את מעילו המרופט.
"הנהר יקח את אלה החייבים לו בקרוב, הוא תמיד עושה כך" הוא
הביט אל העיר השקטה והדוממת שמאחוריו, כמביט אל בית שעזב וחזר
אליו לאחר שנים.
"כדאי שתלכי למקום מחסה" הוא ציין בפנייה, מרחיקה אותה מהנהר,
לרגע אחד היא רצתה ללכת ולהתרחק מהגשם המתקרב והנהר הגועש.
אך כשרגלו אחזה במקום אחד לא נכון והוא מעד אל תוך הנהר, אשר
לקח את חייו ללא קול, ללא צעקה, ללא אבל וללא פרידה, הנהר הביס
אותו באותו הלילה.
היא רק רצתה להישאר שם כשהגשם החל לרדת, זולג באיטיות על פניה,
היא בכתה ללא קול, היא בכתה ללא קול כי קולה אבד מזמן. הנהר
תמיד לוקח את החייבים לו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
סלוגן זה לא סוג
של צבע מאכל
מסרטן?





צרצר, בתחילת
דרכו.


תרומה לבמה




בבמה מאז 10/4/04 11:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
תום אשד

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה