עמדתי בביתי, מבטי מזוגג כמעט, מסתכל על דירתי.
מה יכולתי להגיד עליה? מבולגנת, מלוכלכת, הטלויזיה כמעט ונפלה
מהשידה שלה, הכורסא הייתה שומנית וכל החדר היה מכוסה בניירות
וקופסאות זרוקות, היה לילה והחשמל כבר נותק מזמן, אלו לא היו
החיים שחשבתי שיהיו לי.
הכל היה הזוי, מתי בפעם האחרונה הרגשתי ככה? אף פעם! אף פעם!
מתי כל זה התחיל? אני זוכר, אני זוכר את זה טוב, טוב מדי, כל
החיים המחורבנים האלה, אני זוכר.

היא עמדה מולי, היופי שלה הותיר אותי חסר מילים, למרות שהיא
הייתה כעוסה.
היא הייתה גבוהה, צבע שיער שחור, השחור הזה שאתה לא מבדיל בינו
לאדום כזה, העיניים שלה תמיד היו סקרניות, אבל הפעם היו בהם
כעס, זה היה בדירה שלי.
היא הכניסה דברים לתיק שלה, היא צעקה אבל לא שמעתי את המילים
שלה. הסתכלתי עליה, הדירה שלי הייתה נקיה ומסודרת, אבל מה היה
לא בסדר? למה היא צועקת עלי? ולמה אני לא יכול לשמוע אותה? מה
קורה לי לעזאזל?! שאלתי את עצמי, אבל היא רק ראתה את המבט
המטומטם אם חיוך מטומטם כבהתאמה, היא לא יכלה להבין, היא הבינה
הכל,א בל לא את הבעיה הזאת, לא את זאת.

כעסתי, זעמתי, רציתי להכות במשהו ובאותו הזמן הרגשתי שלם,
שלמות כזאת שלא הרגשתי אף פעם, כאילו ככה אני צריך לחיות וככה
אני צריך להיות, לא הבנתי זאת אז, אך במבטי היה ניצוץ של
שיגעון, גוונים של שיגעון בתוך עיני השחורות.
אך את הזעם כבר הוצאתי, הסתכלתי על השריטות שהיו על ידי ודם
שהיה מרוח על בגדי, מאיפה הוא הגיע?

הייתי במשרד הקטן שלי עם כל שאר המשרדונים הקטנים של העובדים
האחרים, הייתי מול צג מחשב וכל מה שעשיתי, כל יום, חוזר על
עצמו כל פעם, היה להקליד ולהקליד ולהקליד, בלי הפסקה!
שנאתי את העבודה הזאת, כל מה שעשיתי זה להקליד וכשהייתה טעות
הקלדה? הייתי צריך להתחיל מההתחלה, כל יום באתי לפה כדי לחכות
לערב ולמנוחה שלפני היום הבא, שום דבר טוב לא יצא מהעבודה הזאת
חוץ מהכסף המועט כדי לשרוד, מההורים שלי כבר מזמן לא קיבלתי
כסף, הם התנכרו לי.
ואז הגיע יוסי, אתם מבינים, הוא חשב שהוא חבר שלי וגם אני עד
לא מזמן, אבל כל מה שהוא רצה ממני זה קצת חברה כשאין לו אף אחד
אחר וכסף, הוא תמיד היה לבוש היטב וחיוך מרוצה על פניו, עוד
מעט היו אמורים לתת לו העלאה וקידום בתפקיד, לפעמים כל כך
רציתי להכות בו ואז לזרוק את המחשב שלי ואת של כולם, פשוט
להרוס כל דבר קטנטן במקום הזה, אבל עצרתי את עצמי, תמיד, תמיד.

בקול המרוצה והמגעיל שלו הוא אמר "הבוס רוצה לדבר איתך" הרגשתי
מעט תקווה ואולי קנאה בקול של יוסי, חשבתי לעצמי שאולי אני
אקבל העלאה, אולי אני אקבל את התפקיד שיוסי תמיד חשב עליו!
התחלתי ללכת עם חיוך על פני אל חדרו של הבוס שלי, היו לו את
המשרד הכי מפואר בבניין הזה והוא היה מאוד עשיר, שמענו על
עסקאות לא חוקיות שלו, אבל שאנחנו נדבר על הבוס שלנו רעות?
אפילו כשאנחנו מוציאים חוזים חתומים בכתב היד שלו? בחיים לא!
הגעתי אל משרדו, התיישבתי ונרגעתי מעט, הבוס שלי היה אדם צעיר
ונאה, לבוש תמיד בחליפה אופנתית, שמתי לב שבחדר שלו יש מזגן,
יותר חזק מהמזגן של כולנו העובדים ה"קטנים", אבל אני? מתלונן?

הוא התחיל "שלום לך מר כהן, רציתי לבשר לך חדשות,מצערות מעט".
מה אתם חושבים שהרגשתי? לעומתי פניו של הבוס שלי לא התאימו
למילותיו "אך אנו מקצצים בחברה, אתה ועוד אלף עובדים מפוטרים,
אני מצטער, אתה תקבל משכורת של חודש, אני מקווה שהכל יסתדר
בשבילך". הזעם גאה בי, אני הייתי בסדר! אני עבדתי טוב! אני
הייתי מצטיין! אבל בכל זאת הם פיטרו אותי באקראיות! באקראיות!
אני שונא! שונא! שונא! התעוורתי מהזעם שמילא את עיניי, לא
הרגשתי כעס כזה אף פעם, איך הוא יכול?! בשביל הכיס הפרטי שלו!
לא שמתי לב בכלל, הפלתי את הכיסא, עברתי מעל השולחן שלו
והתחלתי להכות אותו, הוא היה חסר הגנה, הוא לא יכל להתנגד
למכות הפראיות והעיוורות שלי, כל הניירות שהיו על שולחנו נפלו,
הכיתי בו שוב ושוב, בלי להפסיק, אני לא יודע כמה זמן המשכתי.
בסוף התנשפתי והסתכל עליו, הוא עדיין נשם ועיניו היו פקוחות,
אך ראיתי בעיניו סבל, כמעט כל גופו היא מרוח בדמו שלו,ב גדיו
המפוארים היו קרועים ולא נראה שהוא יכול לזוז, הוא ניסה לפתוח
את פיו ולדבר אך לשווא, כל שיניו היו שבורות, עין אחת הייתה
סגורה ונפוחה ומהעין השנייה יצאו דמעות בלתי פוסקות.
איך אני? אני אף פעם לא עשיתי דברים כאלה,זה לא אני! לא יכול
להיות שזה אני!
אז הכל התחיל, רצתי מהמשרד שלו, ידי מכוסות שריטות ודם, כל מי
שעמד בדרכי ונראה כרוצה לשאול משהו רק נפל על הרצפה כשנתקלתי
בו בריצה המפוחדת שלי, ידעתי שעוד מעט יגלו מה עשיתי.

לא הגיע לי כל מה שנשאר לי מהדירה העלובה הזאת! תפסתי את
הטלויזיה שבכל מקרה עמדה ליפול ובכל כוחי זרקתי אותה לקצה השני
של הדירה שלי, היא נשברה בקול נפץ חזק וזכוכיות עפו לכל עבר.
תפסתי את הספה המלוכלכת שלי והעפתי אותו לצד השני שלה.
פתחתי את המגירות שלי ושפכתי הכל: עטים, ניירות, מפתחות, הכל
נפל! בקול מתכתי ומסודר, מסודר כמו שאני הייתי.
הייתי עיוור, במקום לראות את הדירה שלי, ראיתי ים של צבעים
משוגעים, צבעים שזזו ולא עצרו.
העפתי את כל הכוסות והצלחות שהיו לי לרצפה, הורדתי את הנעליים
שלי מזמן ורגלי נחתכו ודיממו מכל הזכוכיות, רק עוד דם, רק עוד
קצת דם, זה כלום יחסית לחטא שכבר עשיתי, הדבר שאסור היה לי
לעשות.
אך זה לא היה הנורא מכל, הבוס שלי היה אדם רע, אבל את הטוב
שבחברי גיליתי רק לאחר מכן.

רצתי החוצה, אפילו מאבטח הפלתי, שמעתי קול מאחורי "ירון! תעצור
שנייה! חכה לי! מה קרה?" יוסי צעק מאחורי והבטתי אל מאחורי,
הוא רץ מאחורי, רדף אחרי, כמו כולם! כמו כולם! רציתי להכות
אותו יותר מכולם, אבל אם הייתי עוצר היו תופסים אותי.
עברתי את הכביש שמול הבניין הגבוה, שלושים ושתיים קומות
במדויק, הכביש לא היה סואן ועברתי אותו בריצה ושמעתי את יוסי
שוב "חכה שנייה! תדבר איתי!" הסתכלתי מאחורה ועצרתי על המדרכה,
ראיתי את יוסי ממלמל לעצמו משהו כמו "סוף סוף הוא עצר!" ומתחיל
לעבור, ואז ראיתי את המכונית עוברת את העיקול "יוסי! לא! אל
תבוא לפה! אני לא רוצה לדבר איתך!" אמרתי לו, מנסה להצביע אל
עבר המכונית, אבל הוא לא הקשיב, הוא חייך "אבל אנחנו
חברים,לא?" ברגע ההוא אהבתי את החיוך ההוא, אבל אז בקול נורא,
קול שלא אשכח עד סוף חיי, המכונית התנגשה בו, הוא עף כמה
מטרים, עיני היו מלאות דמעות "לא... אמרתי לך שלא" לא ראיתי
יותר כלום, רק צבעים של שיגעון.

תמיד אמרו לי שאדם צריך לעשות את הצעד שלו, אבל עכשיו לא הבנתי
למה,כ ל העולם התנכר לי, את החבר היחיד שלי גיליתי רק לפני
מותו, האהובה היחידה שלי שונאת אותי, אין לי עבודה והרסתי חיי
אדם, אין לי סיבה לחיות, הרגשתי כאילו כל העולם צועק עליי
"תגרום לזה להיפסק! אף אחד לא אוהב אותך! מגיע לך למות!" נפלתי
על הרצפה ועל כל שברי הזכוכית ובכיתי, בכיתי כל כך הרבה
"אבל... אני רוצה לחיות" אמרתי לעצמי ונראה שאלף קולות צעקו
אליי בשנאה שאני רק משקר לעצמי.
החלטתי מה לעשות.
עליתי במדרגות אל עבר הגג, עליתי בקושי ,כמעט זוחל, משאיר אחרי
עקבות של דם מלוכלך, לא ראיתי כלום חוץ מים של צבעים, ים של
שיגעון.
הגעתי אל הגג, שמעתי את הקול הסואן של המכוניות וחיי הלילה,
הסתכלתי למטה וראיתי אלפי אורות.
רק אז הבנתי, הבנתי ששיגעון פגע בי, רק אז הבנתי שמה שעשיתי לא
יכל להיות אנושי, רק אז, אבל אם לא הבנתי את זה כשעוד זה היה
אפשרי, אז עדיין לא מגיע לי לחיות.
ואז הסתכלתי אל המדרגות ואז עוד פעם אל התהום הארוכה של הקפיצה
למטה.
לאדם יש שתי אפשרויות בחיים: הוא יכול להחליט שהוא גמר את
תפקידו בעולם ושאסור לו לחיות, הוא יכול להחליט שהוא חייב
לסיים אם הכל ושכולם שונאים אותו, שאין עוד תקווה, אבל מהצד
השני הוא יכול להסתכל אל מדרגות האופטימיות ולהחליט לבוא אל
החיים בדף חדש, דף של שליטה עצמית ועזרה, אופטימיות שיכולה
להביא לחיים חדשים.
אני עשיתי את הצעד שלי.