[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







תום אשד
/
תחילתו של נשף - מוות

מראה המוות עדיין פעם אל מול עיניי.
חיילי שני הצבאות שאגו בזמן שהרגו. פני המתים לא נחרטו בנפשו
של אף אחד.
חרבי חתכה בין החיילים, משאירה אמהות ללא ילדיהם. האם איני אך
גרוע יותר מהיצור?
לא חשבתי על דבר בזמן שהרגתי, האדרנלין זרם בדמי.
ההרג היה מבחיל ובאותו זמן... מספק.
נפלתי אל תוך הבוץ. דיממתי. הרחתי את ריח הצואה והשתן. שמעתי
את צעקות הגוססים וראיתי אנשים נופלים מתים אל מול פניי, אנשים
איתם צעדתי ואנשים אותם לא אכיר לעולם, אך לא חשתי שום רחמים.
לא חשתי דבר חוץ מסיפוק מוזר בקצה של גופי. כל זעמי זרם אל תוך
חרבי. זעמי ברא אלמנות ורצח נערים.
הקרב היה כזרם של תעתוע חושים אל תוך מוחי. דבר לא נראה כחשוב
יותר, לא זכרתי את שמי או את עברי, ידעתי רק שעליי להרוג.
צעקתי. צעקתי על חיילי להילחם עד מותם, וכך הם עשו, מתים לפי
פקודתי.
לא חשתי אשם על מות חיילי, לא חשתי דבר.
בריקוד הנצחי של המוות לא חשתי פחד ולא אומץ. לא חשתי עילאות
נפש כאשר הרגתי קצין ולא פחדתי כאשר סוס איים לקטול את חיי
בפרסותיו.
הקרב היה כריקוד נצחי של מוות, ריקוד אשר לעיתים חשתי שהיה
חושני. היה זה הקרב הראשון בחיי.
דבר לא יכול להחליף את תחושת הקרב.
נראה שכל מכאוביי וכל פחדיי נעלמו בין רגע. הייתי חופשי, חופשי
לעצמי ולהחלטותיי. דבר עוד לא היה במחשבתי.
יש אנשים אשר היו אומרים שזה רע, שאיבדתי את תחושת האנושות
שבי. איני אלא יותר מחיה חסרת מחשבה, הייתי לועג בפניהם. הם לא
לחמו מעולם. הלחימה הייתה דבר יפהפה.
הכיתי בחרבי שוב ושוב. הפלתי יריבים ללא גפיים והענקתי מתת חסד
לגוססים. סוף הקרב קרב ואנחנו נשוב כמנצחים לביתנו, עטורים עלי
דפנה.
חשתי שמעולם לא נשמתי אל קרביי אוויר שונה מאוויר הקרב, אוויר
של עשן, חנק, אוויר המתים.
אך היה בכך משהו קסום, משהו שלא יכולתי לנקוב בו במילים.
חשתי כעיוור, חרבי מנחה אותי בחשכת העולם הקר. עיניי שרפו
מצריבה ודמעות של עשן איימו לזלוג מעיניי, אך ידעתי שברגע
הראשון שבו אעשה טעות, אמות ואהיה ככל אדם אחר אשר צעד אל קרב
זה, ואז אאבד את תחושת הקרב המתוקה והמבחילה.
לא אסכים לכך.
כל אויב שעמד מולי הפך לחסר פנים. מראות התעוותו אל מול פניי;
לא זכרתי את הפנים של אויבי, לא יכולתי לדעת מי היו המתים
לרגליי.
אוויל שכמותי, לחמתי ללא מחשבה אם אמות או אם אחיה. כל מה
שלחמתי למענו במשך כל חיי יכול להיעלם באבחת חרב מדויקת.
היינו קרובים לחומות העיר. בקרוב נוכל לפרוץ פנימה ולקחת את
השליטה, ואז סוף-סוף אוכל להשלים את מסעי, אך הקרב המשיך.
איך אדם כמוני, כה מנודה מהחברה, יכול לקבל את הכוח של צבא?
מחשבות אלה שוטטו במוחי בחוסר מעש בעת הקרב.
מדוע שפייר בחר בי?
מהלומת חרב איימה לפלח את גרוני.
חרבי חסמה את חרבו של החייל. הוא היה אדם מבוגר.
הוא לבש בגדי מלוכלכים מדם ובוץ. הוא עטה על גופו אך ורק מגן
חזה וקסדה ישנה, פניו היו עייפות ועטויות קמטים.
הוא ניסה להכות בי שוב בכוח, חסמתי אותו שנית.
הרמתי את חרבי ושיספתי את בטנו של האדם.
לא יכולתי להרגיש רחמים על אדם שניסה להורגי, אך הוא היה אדם
מבוגר. מי אני בעל הכוח להחליט מי ימות ומי יחיה? ברגעים אלה
רציתי לפרוש, לברוח מהקרב, חרף העובדה שלא אקבל חיילים לעולם,
אך לא ברחתי.
את תשומת לבי תפס אדם מצורע.
על פניו היו תחבושות לבנות. יכולתי לראות רק את עיניו, הוא
נראה לי כמצורע.
הוא עטה על גופו בגדים ירוקים כהים וכפפות ירוקות שכיסו את כל
גופו.
בידיו הוא אחז שתי חרבות ארוכות, שלא נראה לי שאדם רגיל יכול
לאחוז בהן לבדו.
על ראשו היה ברדס מגלימה שחורה אשר השתרשה אחריו.
הוא הלך בין המתים והפצועים, בין הנלחמים והגוססים, ולא עשה
דבר. הוא נראה כמביט ומחפש, הולך בשלווה כאילו הייתה זו הליכה
בשוק.
או אז מבטינו נתפסו כבקשר. חשתי קרירות ובחילה בלבי. חשתי שהוא
מוכר לי, אך מאין?
הוא התקדם לעברי, מבט משועשע נח על פניו.
הוא נעמד מולי והנהן אליי בכבוד. ממתי אדם מתייחס אל אויבו
בכבוד?
אחזתי בחרבי בכוח, באותה תנועה שבה אחי אחז בה לפני שנים כה
רבות.
"מי אתה?" צעקתי אליו מעבר להמולת הקרב.
הוא לא ענה. הוא שפשף את חרבותיו זו בזו והחל לנוע בקלילות
מולי.
"ענה לי!" הזדעקתי.
המצורע סירב לענות והמשיך לנוע בקלילות בין הגופות. אאלץ
להילחם, עם תשובות וללא תשובות.
אחזתי בחרבי בחוזקה עד שידיי כאבו. הוא לא היה ככל חייל אשר
לחם נגדי.
"איני אלא יותר מרקדן בנשף," שמעתי אותו אומר. קולו היה כשל
אדם צעיר, אך משהו בו היה שונה. יכולתי להרגיש בדיבורו משהו קר
ומרוחק, משהו שאף ילוד אישה לא היה משמיע בקולו.
חרבו נחתה בצליל מתכתי על חרבי. הוא נע במהירות אשר לא נראתה
טבעית. התקשיתי לעמוד בקצב שלו.
אכן הוא היה רקדן, הוא נע כרוקד עם חרבותיו, כשתי סיכות
קטלניות.
הזעתי בכבדות. על כל התקפה שלי באו שתי התקפות שלו. היה קשה
לחמוק ממתקפותיו. מי הוא?! מי?!
חוסר הידע פגעה ביכולתי. יכולתי לדעת במי פגעתי כאשר ראיתי את
פניו, כאשר ראיתי את מדי הצבא על גופו, אך הוא היה זר, לא
הכרתיו.
כיצד אני יכול להילחם כשבורות זורמת בגופי?
התהייה פגמה בי, חותכת אותי מבפנים. חשתי שהוא הכיר אותי ואני
הכרתי אותו, אבל איך?
"לא אהרוג אותך," הוא אמר בקלות דעת, כאשר חש שהביס אותי.
לא יכולתי להילחם יותר. הייתי עייף ופצוע, לא יכולתי לחוש את
גופי יותר, אך המשכתי בלית ברירה.
"אתה תיפול לרגליי!" זעקתי בשאריות כוחי, תוקף בכל כוחי, מנסה
להדפו, אך היה זה חסר תועלת.
"ארחם עלייך," הוא אמר. הוא עמד מולי ולא תקף, למרות שחוד חרבי
כבר נגע ברפש הבוץ והדם. הוא יכל לסיים את ייסוריי, לגאול אותי
מהבושה.
"אל העיר!" הוא צעק והרים את חרבו. ראיתי את חיילי העיר
מתחילים לנסוג אל עבר השער.
"אנו עוד ניפגש," הוא אמר והפנה את גבו אליי, מתחיל לצעוד אל
עבר החומה באיטיות.
"בעולם הבא!" צעקתי בכל הכעס והזעם שפעפעו בי כמפל גועש.
ניסיתי להרים את חרבי, אך כל מה שהצלחתי לעשות הוא ליפול בבוץ.
לא נותר בי כוח.
לפני שהכול חשך, יכולתי לשמוע את קולו שנית.
"אל העיר!"


נשמתי הייתה כלואה בסבך של יאוש ותסכול.
הייתי חסר אונים אל מול הידיעה שאני ניצוד, כי מה עליי לעשות?

אדם עלוב רוצה להורגי, ואיני יודע מה לעשות בנוגע לכך!
ישבתי על גג המגדל, מגדל אשר עמד באמצע העיר.
השקפתי על העיר, רואה את נצנוצי האור בבתי האצילים, את העניים
מחכים לשאריות ארוחתם, את הילדים אשר מתחננים לאוכל ואת
העשירים ששבעים זה זמן מלחמם.
ישבתי על קצה העולם, ואיש לא יכל לראותי.
היה זה מקום כה יפה ושליו. אף אדם לא הפריע למנוחתי וחשתי כי
היה זה אחד מהמקומות האחדים שבו יכולתי לנוח, למרות חסרונה
בליבי.
הרוח נשפה על פניי כמלטפת, מנסה להרגיעני.
דבר לא הסתדר כמו אשר הוא היה צריך להסתדר.
היא הייתה צריכה להיות לצידי באחוזתי. הייתי צריך להיות בטוח
מאדם ולא דאוג, מה אחז בי? מדוע הגורל התעקש לפגוע בי שוב ושוב
ושוב?
איני יצור נורא, אך הגורל התעקש להכיר בי ככזה.
הייתי חסר אונים אל מול הגורל כשם שהייתי חסר אונים אל מול בן
אדם עלוב, דבר לא נותר לי בעולם.
אך לא אעזוב אותו, לא אעזוב את העולם עד אשר לא אסחט ממנו את
כל האושר וההנאה אשר אמצא. דבר לא שווה את מותי.
ראיתי את אנשי הדת נעים בעיר עם עששיות וגלימות לבנות, מבטיחים
את כפרת האלוהים במילים.
האם עלי לבקש את כפרתו? האם אל כלשהו יסלח לי על מעשיי? על
צורכי לשתות דם?
אין אדם חי אשר יכפר לי על מעשיי, אשר יסכים לשמוע את תחנוניי
לחיים אשר אינם נוראים.
וכי איני דומה להם? איני פוחד ממוות? איני מוכן למות בשביל
אהובתי? איני דואג לה משום שאינה?
אני כה דומה להם.
עצמותיי לא ישברו לעולם, ואיני מרגיש דבר, אך האם אלו אינם
דברים פעוטים?
אני דומה להם, כה דומה להם אשר זה עושה לי בחילה.
אף אל במרומי שמיים אל יסלח לי על מעשיי, על הרצח, על ידיי
המגואלות בדם חפים מפשע.
איני זקוק לסליחה! לא לסליחתו של אל ולא לסליחת בני האדם!
אני הוא הקובע חוקים לעצמי! לא אדם חסר תועלת או יכולת!
אני שלם עם מעשיי, שלם יותר מכל אדם אשר יעז להגיד שהוא נעלה
יותר מאחרים.
איני זקוק לכפרה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כבר תיכננתי מה
אגיד כשאמות.

זה יילך בערך
ככה:




"חרררררר...
גררררררר...
בעעעעעעע"



אד המתאבד פורס
תוכניותיו לשנות
הפנסיה


תרומה לבמה




בבמה מאז 7/4/04 12:27
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
תום אשד

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה