חשתי ריקנות.
הוא ברח. הוא היה כה קרוב אליי, אך הוא ברח.
מדוע לא הרגתי אותו? מדוע הקשבתי לוויליס?
"החיים מתפוגגים בשנייה,"  כך אמר לי פעם אדם זקן שחייו היו
מיותרים. הייתי מת יחד איתו, האם זה מה שאני רוצה? האם המוות
עצמו יותר חשוב לי מאשר הריגת היצור?
אבדתי בתוך עצמי, כילד בחדר חשוך, ללא מי שידריך אותי, ללא
מאור אל עיניי.
אדם זקן אמר פעם שהוא לא מפחד מהמוות.
כך הרגשתי, כאדם זקן שהמוות כבר לא חשוב לו. הרגשתי כאילו
עברתי מספיק סבל לחיים שלמים, ובן כמה אני? מספר מועט של
חורפים קרים ואכזריים שאילצו אותי להתבגר טרם עת?
חיי עברו מולי כאשר עמדתי מול היצור.
לא השגתי דבר בחיי, לא השלמתי שום חלום או מטרה, אך עמלתי
בזמני הקצר יותר מכל אדם אחר.
דבר לא הכין אותי לסבל. בלילות איני יכול לישון מפאת פרצופו של
היצור, אשר כל לילה מזכיר לי מדוע אני עושה את כל זה, מדוע לא
תליתי עצמי על עץ עדיין.
הכוח עזב אותי, הכל נראה כחסר טעם.
אך אני יודע שאני אמשיך, כי מה עוד אוכל לעשות? נראה שלמסע הזה
אין יותר חשיבות בשבילי.
הבטתי דרך חלון הזכוכית הקר על הסערה שפרצה. הייתה זו סערה
חסרת רחמים, ברקים ורעמים זעמו ונלחמו כאלים נשכחים וכעוסים על
כס השמיים.
היה חשוך בחוץ, אף אדם לא העז לצאת בסופה שכזאת החוצה. הסופה
נראתה כקטלנית יותר מחרב ורעל, דבר לא עצר אותה.
דרכה חשתי את זעמי, הזעם שהוא הדבר היחיד שהניע אותי.
לא זעם על היצור, אלא זעם על עצמי, על מה שאיבדתי בשביל דברים
כה פעוטים. עכשיו הם נראים פעוטים, כאשר בעבר הם היו כל עולמי.

חשתי בצורך לצאת אל הסופה, לצעוק אל אלי הרעם והברק, אולי אז
אוכל לשכוח, לשכוח לכה מעט זמן את הסבל.
רציתי לומר לעולם להסתכל עליי, שיראה את מה שקרה לי! אך זה אל
יקרה לעולם.
נראה שאותו יצור היה דבר כה קטן במסעי. יצאתי אל מסע זה בשביל
עצמי, מזכיר לעצמי שוב ושוב שעליי לנקום את מות משפחתי, אך הם
מתים כבר זמן רב. האם נקמה תעניק להם מנוחה? אין זה משנה, נקמה
לא תעניק לי מנוחה לעולם.
גם אם אהרוג אותו דבר לא יצא מכך. אז אוכל למות בשקט, להיקבר
במקום שומם כלשהו, וסוף-סוף לשכוח.
הגורל היה אכזרי.
מדוע הוא בחר דווקא בי? האם אני נושא בשביל הגורל את הסבל של
אלף אנשים? האם אלף אנשים יחיו חיים מאושרים בגללי?
זאת לעולם לא אדע. אם הייתי יודע שבשביל סבלי אנשים אחרים
מקבלים אושר, אולי היו חיי שלמים יותר.
שמתי את אצבעותיי על זגוגית החלון. הקור חדר מיד אל תוך
עצמותיי.
התבוננתי והנעתי את אצבעותיי, כרוצה לגעת בגשם ובקור.
הדברים שעברתי היו כצלקות לנפשי. מדוע לא סיימתי זאת? מדוע לא
הרגתי את היצור?!
עד הרגע שבו אשקע לשינה נצחית לא אוכל שלא להתחבט בשאלה זאת,
מדוע מילים רכות עצרו אותי מלעשות את הדבר שלו השתוקקתי כל
חיי?
מדוע הדברים היו כה מסובכים? מדוע דבר לא היה פשוט? החיים היו
כזחילה נצחית בחשיכה, ללא שום רמז להמשך.
אך לעולם לא אדע אם חיים אחרים היו מאושרים יותר.
מדוע העולם לא נתן לי הזדמנות? אשאר מנודה לעולמי עד, מנודה
בגלל עצמי.
לא אוכל להיות בן אדם רגיל לעולם, תמיד אהיה נבדל מהשאר.
הזעם גאה בי כבסערה ההולכת ומתחזקת. אהרוג את היצור, רק בשביל
לדעת מהי התחושה. הנקמה כבר אינה משנה דבר.
שום דבר לא יהיה כבעבר.
עתה המסע הזה לא יהיה בשביל אף אחד אחר, לא בשביל שאנשים אחרים
לא ימותו תחת ידי היצור ולא בשבילי משפחתי המתה, עכשיו המסע
הזה הוא בשבילי ולא בשביל אף אדם אחר.
מדוע לא הבנתי זאת עד עתה?
אני יכול להיות שלם עם עצמי עתה שאני יודע בשביל מי אני נלחם,
בשביל מי אני מתעורר כל יום וממשיך לחיות, בשביל עצמי.
קו מחשבתי נקטע כאשר שמעתי דפיקה על הדלת.
הבטתי עוד מספר רגעים אל עבר הסערה. "היכנס," אמרתי בחולשה.
אל החדר נכנס לורד שפייר, גלימה כבדה ושחורה עוטפת אותו, ברדס
כיסה את ראשו, הקור חלחל בחוזקה אל עצמות האיש הזקן.
שני שומרים צעדו מאחוריו ונכנסו אל תוך חדרי, מפרים את
פרטיותי.
השומרים לבשו את מדי משמרו של שפייר, מדים ירוקים וכחולים. הם
לבשו שריון חזה שנראה כבד ועל ירכיהם היו חרבות. שניהם אחזו
בניצבי החרבות.
"מה אתה רוצה?" שאלתי בגסות, לא בוחן את מילותי. הסערה שקטה אל
מול מילותיי.
"אתה רוצה את אנשי, פיטר," לורד שפייר ציין ושפשף את ידיו זו
בזו לא נראה שהוא היה שמח להיות פה יותר משאני שמח שהוא פה.
הנהנתי לעברו. לאן הוא חתר?
"אם כך תצטרך להוכיח את עצמך," הבטתי אל תוך ברדסו, הוא חייך
בנבזיות.
"כיצד?" שאלתי בקור, לא אתן לו להפיל אותי במלכודת.
"לפני שאוכל לדעת שאתה מנהיג טוב לאנשיי אצטרך לבחון אותך,"
בעיניו של שפייר היה ניצוץ של נבזיות.
"יש לי יריב, הוא נמצא בעיר רחוקה. אתה תנהיג את אנשיי לקרב
נגדו," לורד שפייר כמעט לחש את המילים.
איני מאמין לדבר זה. הוא ינצל אותי, הוא ישלח אותי לקרב כדי
למות.
עמדתי לפני החלטה גורלית, האם אלך לבד אל היצור וסיכויי לנצח
אותו יהיו פחותים או שאלך אל הקרב הטיפשי של שפייר ואקבל את
אנשיו?
בשבילי, בשביל עצמי, אני צריך להרוג את היצור, וחייליו של
שפייר לא צריכים להרגו, אך בשביל עצמי, הם אינם משנים, הכל כדי
להרוג אותו.
אנשים יסבלו, הם יסבלו אם הם יצאו איתי. לא בטוח שהם יחזרו
לבתיהם לעולם.
עמדתי לפני החלטה.
"אצא לקרב."


לא חשתי כאב.
נחתי כנוצה לאחר הנפילה מהצוק. לא היה זה מרחק רב מדי אל העיר.

בן האדם היה מוכר לי, זיכרון עמום בקצה מוחי.
מעולם, בכל שנות חיי, לא נתקלתי באדם שידע מה אני.
היה זה מוזר, מבטו היה רצחני. הוא רצה להרוג אותי.
לא היה לו סיכוי, אפילו אם הוא היה מנסה. הייתי הורג אותו
בידיים חשופות, שותה מדמו, אך מה עצר אותו? היה נראה שהוא פשוט
עמד פתאום ושינה את דעתו. אף אחד לא אמר לו לעצור, הייתי בטוח
שהוא יקפוץ אחרי, ימצא את מותו אחרי נפילה של תהום ארוכה. היה
זה יכול להיות משעשע.
אך איך בן אדם זכר אותי? היה זה מטריד.
יתכן שפגעתי בו או בקרובים אליו. הנקמה היא יצר מעורר תהיה.
הוא כמעט והיה מוכן למות אך ורק כדי לנסות להרוג אותי.
תהיתי על כך כשצעדתי אל עבר האחוזה. סערה אחזה בעולם וטלטלה
אותו ללא רחמים, אך היא לא הייתה דבר לעורי. לא חשתי בה כלל.
היא הייתה אך ורק דקירות קטנות בפאתי מוחי.
בגדיי היו רטובים, אך חפתיי נשארו במקומם, לא אאבד אותם לעולם.

זה מטריד שבן האדם הזה גר באזור. האם הוא ינסה להרוג אותי שוב?

איני מאמין שבן אדם יוכל להרוג אותי, אבל... אם הוא יצליח?
הרהרתי רבות במוות ורק עכשיו שנראה שאני בסכנה, זעירה ככל
שתהיה. אני מתחיל לפחד, רגש שלא חשתי כמעט מעולם.
האם אאבד לסערה? אשכח ככל דבר אחר? לא! איני מוכן לכך.
בני אדם עלובים נשכחים עם הזמן, אך אני אחיה לנצח! איני מוכן
להישכח ולהיאבד אל תוך תהום נשייה משום שבן אדם מסכן מחפש
נקמה.
הלכתי רחוק מדי מכדי שהכול יסתיים.
לא אהיה מוכן לחיות כבן אדם, יודע שבסופו שדבר שימות.
גם לא אסכים לחיות כבני האדם שחיים בפחד כל חייהם, אני נעלה
יותר!
אקדים תרופה למכה, אחפש אותו ואהרוג אותו.
הפחד היה תחושה מוזרה שגאתה בבטני, תחושת אי וודאות ואימה.
איך אני, אמראין הדגול, פוחד מיצור כה עלוב כבן אדם?
הכול התגמד לעומת הרצון לחיות, הרצון להישאר לעד. לבני האדם לא
ניתנת ההזדמנות לחיות לעד, אך לי ניתנה ההזדמנות, ואני אנצל
אותה, אחיה לנצח כנער.
אפילו היא, אהובתי, כמעט והתפוגגה ממחשבתי כאשר חשבתי על
המוות.
האם אני אנוכי כל כך? חושב אך ורק על עצמי?
אני אמצא אותה ואגן עליה. יתכן ובן אדם ינסה לפגוע גם בה. אם
הוא יוריד שערה מראשה אגרום לו לסבול כל חייו סבל שכמותו הוא
לא הרגיש מעולם!
אך האם בן האדם הזה בכלל מהווה איום? האם כל הדאגה הזאת לחינם?

יתכן והוא אף לא יכול לשרוט את עורי, יתכן שאוכל למחוץ אותו
כחרק עלוב וחסר תועלת.
איני בטוח בכך, איני בטוח בדבר, אך אני בטוח בדבר אחד, איני
רוצה למות.