עמדתי על הצוק והשקפתי על העיר.
העננים היו קודרים. חומות העיר כוסו עבש לאחר הזמן הרב שלא
נוקו.
מאחורי היה יער שהשקיף על העיר, יער יפהפה ושקט, שלמנוחתו
הפריעו רק ציוצי הציפורים.
עצי האלון העתיקים נעו באיטיות ברוח, כמשוחחים על טיבו של
עולם.
עמדתי כשרגלי האחת על סלע, והנחתי את ידיי עליה, היה זה מראה
מופלא.
כאן יכולתי לחשוב. העיר הייתה מהירה מדי, לא יכולתי לחשוב
בה...
לאן היא הלכה? מה היא מתכננת? מה אם משהו קרה לה?
סופה התקרבה, יכולתי לחוש זאת בעצמותיי.
הגורל זחל מסביבי, דברים לא הלכו כשציפיתי, אך זה לא היה חשוב.

היכן היא הייתה? מדוע היא התחבאה ממני?
אצילי העיר זממו משהו, הם ינסו לרצוח אותי.
חה! חניתות וחרבות לא יפגעו בעורי! אהרוג את כולם, אהרוג את כל
העולם אם כך אוכל למצוא אותה.
בני האדם הם קיום כה מגוחך.
אצטרך להרוג אותם, את כולם! יום אחד אעשה זאת, אהפוך אותם
למשרתיי!
עיניי נפערו וכמעט נפלתי אל מעבר לצוק בבהלה. עצרתי את עצמי
מנפילה עם ידיי, אוחז שנית באבן.
מתי הפכתי לכזה?
אני לא יכול להפסיק לחשוב על דם והרג. היא היחידה שמיתנה אותי.
בלעדיה אהפוך למפלצת ואטבח בכל חי, הדם היה מתוק בפי.
קפצתי את ידי לאגרוף, הסערה תתחיל בקרוב.
"אני אמצא אותה!!!" הרמתי את אגרופי ומבטי לשמיים וצעקתי.
"אמצא אותה גם אם אצטרך להרוג את כולם! גם אם אצטרך למות
בעצמי!" המילים בקעו מפי בשצף. מבטי היה פראי כשל מטורף, אך
אני אמצא אותה, גם אם במחיר מותי.
או אז שמעתי את מתיחת הקשת ואת שריקת החץ.
הו האירוניה.

החטאתי.
ציד בזים היה מהנה, הייתה זו הסחת דעת קצרה.
הלורד שפייר הזמין אותי לציד בזים עד שנחתום על חוזה העברת
הרכוש.
אחזתי בקשת בכוח. לא הייתי מוכשר במיוחד בציד הבזים.
הבטתי אל לורד שפייר, הוא לא אחז בידו חץ וקשת, הוא רק שם את
ברדסו על ראשו, פוחד מהסערה הקרבה, אך שני משרתיו אחזו בחץ
וקשת והתחרו אחד בשני. הם הפילו כבר שני בזים.
וויליס עמד בירכתי השיירה הקטנה. הוא נראה כחושב לעצמו והעדיף
לא להשתתף בצייד.
היה זה יום נעים בשבילי, יכולתי לשכוח מהכל.
"אתה נהנה מהצייד?" לורד שפייר שאל ביובש.
"כן, אדוני. אני מודה לך על הזמנתך," עניתי לו בחיוך, איפשהו
בפנים הוא היה אדם נחמד.
אך משהו עדיין הציק לי בפנים. דווקא ברגעים שמחים אלה ראיתי את
פניו של היצור שוב ושוב, לא עוזבות את מנוחתי.
יכולתי לחוש משהו נע ביער, ריח שהגיע לאפי, לחשושים מוכרים
שהציקו לי באוזניי.
יכולתי לראות משהו נע ביער, משהו שחור, משהו מוכר עד כדי כאב.

זרקתי את הקשת על הרצפה והחלתי לרוץ אליו. ענפי העצים שרטו את
פניי ושמעתי קול חלש שצעק "לאן אתה הולך?!"
לא היה אכפת לי מדבר. אני אמצא אותו. הוא היה כה קרוב שיכולתי
להרגיש את הבל פיו, ואז הגעתי אל הצוק והשקפתי אל העיר.
אך כל זה לא היה חשוב, הוא עמד לפני, בבגדיו השחורים, כפתי
הכסף והזהב שלו קרים.
אך פניו היו הדבר השנוא ביותר. חשתי איך הזעם גואה בי. אגרופיי
קפצו וציפורניי שרטו את עורי, חופרות אל תוך גופי.
הוא חייך חיוך קר. פניו גרמו לי לרצות להרוג אותו, אך עמדתי,
משותק לאחר כל השנים האלה.
הוא פרש את ידיו לצדדים וקפץ ללא מחשבה למטה. רצתי אחריו, אם
אצטרך לקפוץ ולמות איתו אעשה זאת!
רצתי וניסיתי לקפוץ, אך יד חזקה אחזה בידי, עוצרת אותי. איימתי
לקרוע את היד כשהסתכלתי בזעם עיוור ופראי אל תוך עיניו של
האוחז בי, וויליס.
"מדוע אתה עוצר אותי?! תן לי למות איתו! תן לי להרגו!" צעקתי
עליו וכמעט הרמתי את ידיו כדי לפגוע בו.
"זה לא שווה את זה, אדוני," שמעתי אותו אומר, ולא היה נראה לי
שהוא הניע את שפתיו, שמעתי את קולו בירכתי מוחי.
"אל תמות. תמיד תוכל להילחם ביום אחר, אך לא היום, אין בכך
טעם," היה נראה לי שהוא הניע בחולשה את שפתיו, אך מבטו אמר לי
הכל.
"לא היום... לא היום..." חזרתי כשהסתכלתי אל עיניו.
שמעתי רעם בשמיים כשהסערה החלה.
הסערה הייתה לי כדמעות על זמנים שהיו, על מה שלא יהיה לעולם,
ועל מות נפשי.