[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







תום אשד
/
תחילתו של נשף - בחילה

ההתעוררות הייתה כבחילה בשבילי.
חשתי בדקירות חזקות באזור קיבתי. בחילה חזקה פגעה בי וחשתי
רצון להקיא, להוציא את כל נשמתי החוצה.
הייתי בחדר מואר וקטן. איך לעזאזל הגעתי לפה? היה זה חדר עשוי
אבן. מתוך חלון קטן הגיח אור בהיר אל תוך החדר. שכבתי במיטה
לבנה ולה מצעים לבנים שכיסו אותי. אפילו בגדיי לא היו עליי!
הייתה עליי כותונת שינה לבנה.
מצמצתי והבטתי שנית בחדר. וויליס ישב ליד מיטתי, יושב על כיסא
עץ מלוטש.
הוא לבש גלימה לבנה וחלקה, לא את גלימת מסעו. מה קרה כאן?
"אדוני, התעוררת," וויליס אמר בחיוך וקם במטרה לעזור לי לצאת
ממיטתי.
"איני צריך את עזרתך," אמרתי בקור. עד שלא אדע מה קורה כאן...
וויליס נע צעד אחורה, נבהל מהבעתי וקולי.
"היכן אנו?" שאלתי כשקמתי, מחזיק בקצה המיטה מאחורי גבי. עוד
צעד אחד ואפול להקיא, אך לא אוכל להראות חולשה זאת לוויליס.
"בעיר, אדוני. אין זה מקרה משמח? לאחר שאיבדת את הכרתך הצלחתי
לסחוב אותך אל תוך העיר הזאת," וויליס אמר. פניו קרנו כפי שלא
קרנו כבר זמן רב.
כעסתי, זעמתי עליו. אגרופי נקפצו אל תוך אגרופים. התחושה כמעט
וגרמה לי להתעלף שנית.
"איך העזת?! עתה אצעד כמושפל ברחבי העיר! הבן האובד שחזר! עדיף
היה לי למות!" צעקתי בכעס. הזעם עיוור את ראייתי. יכולתי כמעט
להרגיש את חיי נעתקים ממני.
וויליס שתק, מביט בי במבט חסר הבעה.
זמן מה הבטתי בו והוא הביט בי, זמן שנראה כנצח של החלפת הבעות
קרות.
"מי הסכים לשכן אותי פה?" שברתי לבסוף את השתיקה, שואל אותו
בקור.
"הלורד שפייר, אדוני. הוא אמר שאתה נכס לעיר, שברגע שכוחותייך
ישובו אלייך תוכל לצעוד כמנצח בעיר, להחיות את בית אביך ואמך."
הוא אמר ולא הביט בפניי, מבטו מושפל על הרצפה.
תככים ומזימות, אלה היו חיי האצילים. הייתה כאן מלכודת.
"אודה ללורד ונמשיך מכאן, איני מתכוון לשכון כאן יותר מיום,"
ניסיתי ללכת צעד קדימה אל עבר הדלת, אך מיד חזרתי אחורה ואחזתי
במיטה. העולם הסתחרר סביבי וחולשה התפשטה בעצמותיי.
"אך אתה חלש מדי אדוני!" וויליס אמר בדאגה, אוחז בכתפי כדי
לייצב אותי.
בתנועה אלימה הנעתי את ידו הצידה "איני חלש! אני אמשיך בדרך,
גם בלעדייך. עד שהיצור הזה לא ימות אף אדם לא יכול לישון בשקט.
עד שהוא לא ימות,הטומאה חיה בעולם. הוא יכול לטבוח בכל אנשי
העיר הזאת בלילה אחד, ואתה יודע זאת!" אחזתי כל כך חזק במיטה
עד שחשתי כאב ביד.
"נשאר בעיר לפחות הלילה, אדוני. הקשב לדברי הלורד לפחות פעם
אחת," וויליס ביקש בדאגה.
הבטתי לסירוגין בדלת ובוויליס במשך דקות מספר. "אעשה כך,
וויליס, אך אלך מחר. עתה השאר אותי לבד." וויליס הנהן ויצא
מהחדר, סוגר אותה בשקט אחריו.
התיישבתי על המיטה בחולשה. האם המוות אורב לי בצללים מעבר
לפינה?
כבר לא היה טעם לדבר.
לעולם לא הייתי צריך להיכנס אל תוך העיר שוב, כמו שנדרתי
לעצמי, זאת היא טעות.
לא רציתי שוב חלק במזימות ובתככים של העירוניים. חיי כבר היו
שונים עתה, מדוע זה היה חייב לחזור? האם הגורל מתאכזר אליי כל
כך? מה עשיתי שהיה נורא?
עתה, לראשונה מהיציאה למסעי, הרגשתי מיואש בכל ליבי.
דבר לא הסתדר מאז שיצאתי למסע זה, אך עתה נראה שהכל נשבר
ומתפורר בידיי.
אם לא אמצא אותו בקרוב אני פוחד שאפול אל תוך מלתעות החושך, אל
תוך המוות האוסף והקר. האם לא כך עדיף?
נראה שהתקווה אזלה, לא נשארה אף כרסיסי אור לאחר השקיעה.
מדוע דווקא אני? מדוע זה קרה דווקא לי?
מדוע לא אדם אחר? מדוע אני צריך לסבול?
טעם מר התפשט בפי, הייתה לי הרגשה רעה בנוגע לכל.
הם ינצלו אותי, יסחטו ממני כל פיסת כוח שהם יוכלו להשיג ואז
יזרקו אותי אל הכלבים, כך האצילים ינהגו בי.
בטבע לפחות הייתי אדון לעצמי, אף אחד לא שלט בי והייתי חופשי.
לראשונה בחיי למדתי להעריך זאת כיותר ממובן מאליו.
אך אולי אקדים את האצילים, אנצל אותם לעצמי. אוכל לאחד אותם
כנגד היצור, אולי כך אזכה לגורל טוב יותר, אם לא אלחם לבדי.
אצטרך לנסות, אם לא אנסה לא אדע לעולם מה יכול לקרות.
אצטרך להשתמש בכליהם שלהם נגדם. כבר שנים שלא נאלצתי להיאבק
נגד שום אדם בשר ודם, אך האם עתה איאלץ שוב להילחם נגד אחיי?
הם יצטרכו להתאחד יחד נגד היצור, לא בשביל טובתי ונקמתי
האישית, בשביל טובתם, בשביל שלא עוד דם חפים מפשע ירטיב את
האדמה התמימה.
אולי לפחות אוכל לזכות בחיים טובים של אנשים אחרים ולשחרר את
עצמי סוף-סוף, אעטוף עצמי בחשיכה.
קמתי והלכתי באיטיות אל חלון החדר. נראה שהחולשה והבחילה החלו
לעזוב אותי.
פתחתי באיטיות את תריסי העץ ונשמתי אל תוך קרביי את אוויר
העיר. נאמר שאוויר העיר משחרר, אך האם הוא יוכל לשחרר אותי
מסבלי?

היה זה נשף המסכות.
לא היה אדם אחד באולם הנשף שלא לבש מסיכה על פניו, מסיכות
קטיפה ממשי שכיסו את פנייך בהבעה מזוויעה, מקסימה ושונה.
אנשים לבשו מסיכות של ציפורים, מפלצות נוראיות ואף של אנשים
רגילים.
היה זה מפליא.
בני האדם העדיפו להתחפש, לא להראות את פרצופם האמיתי. הם נהנו
מדרך זאת של חגיגה.
אני עצמי החזקתי מוט עץ שאליו חוברה מסיכה כחולה אל פניי, כאן
הייתי כאדם מין השורה.
הייתה זאת הרגשה מוזרה, להתחבא בין בני האדם החלשים, לראות את
מנהגיהם המוזרים, אך אם זאת... מהנים.
הם צחקו ושתו, רקדו ודיברו. כמה הם מוזרים, הו, בני האדם.
הם לבשו את מיטב בגדיהם למען אירוע זה, למען מספר שעות של הנאה
רגעית, אך אני הייתי החריג.
הם לעולם לא ידעו שיצור חי ביניהם. הם התייחסו אלי כאחד מהם;
צוחקים איתי, מדברים איתי, רוקדים איתי ומתכננים איתי מזימות.
כמה מוזרים הם, הו, בני אדם עלובים.
הייתי כה חריג בין בני האדם. אני שתיתי דם, חייתי לנצח.
הם חיפשו את הרגשת הנצח באותם אירועים חסרי משמעות, אך הם
איבדו אותה כל פעם מחדש. הם כה מעניינים.
רקדתי עם הגבירות השונות, אך אף אחת מהן לא הייתה יפה כמוה,
חכמה כמוה או כמוה בכלל. הן לא יכלו לתת לי את אותה ההרגשה כמו
כשרקדתי איתה. היא הבטיחה שהיא תבוא.
היכן הם חיי כרגע? אני איני אדם יותר, אך עדיין אני מחפש את
רגשותיהם. אף פעם לא חשתי שהרגשות הן דבר כה חשוב, ועתה? אני
מחפש את הרגשות בכל רגע בחיי. השנאה והעצב, האהבה והשמחה,
הקנאה! כולן רגשות שאותן בני האדם מרגישים כל הזמן, אך אני
צריך לרדוף אחרי אותן רגשות חמקמקות בינות עצמי והעולם. זמנים
טמאים היו אלה, חטאים מתוקים עטפו את העולם.
עמדתי בצד אולם הנשף. קיבלתי הצעות רבות לריקוד מהגבירות
היפהפיות, אך לא הסכמתי לרקוד עם אף אחת. אחכה לה, היא האחת
שאיתה ארקוד.
הן כולן רצו לקחת אותי ממנה, הן רצו את כוחי, אך לא היה לי
אכפת, מהו הכוח הזה בשבילי? שום דבר.
בני האדם הם כה מוזרים, מחפשים אחרי כוח ולא אחר רגשות, מתי הם
יבינו? חשבתי בלעג. הערצתי את בני האדם על היותם חיים, אך הם
לא העריכו זאת.
הם לא העריכו את האוויר שבעירם ואת העובדה שיכלו לנשום עד
לריאותיהם, ואני? לא יכולתי להרגיש אף את האוויר על עורי, הו,
בני אדם עלובים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
רק אל תשתו לי
חשיש טוב?


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/4/04 18:01
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
תום אשד

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה