הלילה היה ארוך, הלילה נראה כלא מסתיים לנצח.
אך הכל נועד להסתיים, גם אם הוא הלילה.
פיטר ווויליס עבדו כל הלילה, הם קברו את הגופות בידיהם, עבודה
בזויה, אך לא היה אחר לכך.
"נוכל לישון עתה?" וויליס שאל, האיש הזקן היה עייף מדי לכך.
"לא" פיטר ענה ביובש, הלילה אולי הסתיים, אך העבודה עדיין
הייתה מרובה, אך אותם ימים של מנוחה עזבו לעד.
וויליס נאנח בעייפות.
צללים של בוקר כיסו את הכפר הדומם, פיטר רצה לבכות, אך הדמעות
יבשו מזמן.
"אנו נמשיך ללכת, עד שנמצא אותו" פיטר אמר ושפשף את ידיו זו
בזו, בניסיון נואש להגן על עצמו מקור הבוקר, ידיו שעדיין כוסו
באפר המתים.
והם צעדו אל ההמשך, הנוף הפסטורלי משמש להם כחברה, עצים ירוקי
עד ועלי שלכת של הסתיו הקרב ובא, עננים אפורים כיסו את השמיים,
סימנים מבשרי רעות רחשו מסביב, פיטר לא יכל לגעת בסיבה, אך הוא
הרגיש את האבדון קרב.
אך במה זה היה שונה מכל יום שעבר? לא היה יום שבו הוא לא הרגיש
שהאבדון רוחש לו, לוחש לו מילים מתוקות, שולח אותו קרוב יותר
אליו.
הוא לא הרגיש עצמו כאדם יותר, פיטר כבר איבד את הטעם, את
התחושה, את התשוקה לחיים.
והוא לא יכל להאשים אף אחד.
הוא בחר בדרך הזאת, והוא ילך בה עד יום מותו.
נקמה מטופשת וחסרת טעם! חשב לעצמו שוב ושוב, אך מרגע שצעד
באותו שביל מאובק ומכוסה עפר, לא הייתה דרך חזרה.
"נגמר לנו האוכל, אדוני..." וויליס העיר וקטע בחדות את
מחשבותיו של פיטר.
"אם כך, נסתדר בלעדיו" פיטר אמר ביובש, "אין זה אלא רק מכשול
קטנטן".
הייאוש והתסכול חדרו בעורמה אל תוך ליבו של וויליס, הוא הרגיש
שאדונו ממשיך לשווא, הם שניהם ימותו... אך מה הוא וויליס ללא
אדונו? אף לא יותר מרכוש.
פיטר הביט קדימה, הוא לא ראה דבר מלבד עצים עטורי עלים נושרים
לרגליהם וחצץ בכל האופק, הדרך הייתה עוד ארוכה.
צללים של בוקר האירו את דרכיהם,
והדרך לא התקרבה לסיומה.
היה זה סוג של התחלה.


חיי ערפד לא היו חיים.
אמראין עמד מול המראה, מביט בהשתקפותו החיוורת.
פעם הוא היה אדם.
הייתה זאת תקופה שהוא שכח, תקופה שעברה מזיכרונו הקדום.
עתה הוא היה רק צל חיוור של מה שהיה בעבר.
אותם בני אדם חלושים הזכירו לו מה הוא היה, חלש ועלוב.
אך הם חיו, הם הרגישו!
הרגש היה עמוק בנשמתו, הוא יכל להרגיש את ההד של הרגש...אך הוא
לא היה אדם, הוא היה מעבר לכך.
בני האדם היו יכולים לכעוס, לזעום, לקנא, הוא יכול היה רק
להרגיש את ההד.
וכך היה עדיף.
הוא ידע שהוא אטום כשיש, הוא לא ירגיש דבר אמיתי לעולם, לא
כאב, לא שמחה ולא זעם.
אותם בני תמותה עלובים רצחו אחד את השני, כעסו אחד על השני
וקנאו.
והוא לא הרגיש דבר מכך.
בני התמותה היו דבר עלוב בהחלט.
הוא הביט בהשתקפותו שוב ושוב, הוא היה חזק יותר משאי פעם יכל
להיות, אך האם כל זה שווה דבר? ללא רגש?
ואז הוא חשב עליה. והוא ידע.
זה היה שווה זאת, הוא יכול היה לחיות לעד איתה.
היו אלה חיים חסרי רגש, חיים של ריקוד נצחי של אהבה, ולא דבר
יותר.
האם אדם יכול לבקש יותר?
הוא הרים את ידו הקפוצה לאגרוף וניפץ את בבועתו במראה, אלפי
חתיכות זכוכית קטנות נפלו על הרצפה באיטיות, בקול נקישה חזק.
הוא לא היה אדם יותר, ובבואתו הזכירה לו את מה שהיה, את מה
שנשכח בזמנים שעברו לאיטם כמו אבק מתנדף עם הרוח.
הוא פתח את דלת הקריסטל המעוטרת בזהב, נוצצת באור השמש הקלוש
שחדר פנימה.
הוא יצא אל מרפסת השיש, שיש שהובא מאזורים מרחוקים לפני מאות
שנים, אך כמה עתיק היה דבר זה לעומתו?
הוא הביט אל היער שהקיף את אחוזתו, יער שעליו נשרו לרגליו.
כך הרגיש תמיד כשהיא לא הייתה לידו, היא עזבה לזמן מה אל מקום
שהוא לא הכיר... הוא ידע שהיא תחזור, אך הרגשת תהומיות מילאה
אותו, בלעדיה הוא לא היה יותר מקליפת גוף חסרת נשמה או רגש.
היה זה גורל שנע כרוח בין עלי היער הצהבהבים כתומים, היה זה
גורל שנשר, היה זה דבר שאף הוא לא יכל לעצור, והוא הרגיש זאת
בתוך ליבו, עמוק וחזק בתוך נשמתו.
היו אלה צללים של בוקר שהעירו את אחוזתו.