פיטר הילך בגבעה הטרשית, היה זה לילה בהיר. הוא שאל עצמו על
המהות, מדוע הוא ממשיך? האם הנקמה עוד חשובה? היא הייתה רק רגש
אחד במערבולת חושיו, רגש אחד ולא חשוב, הרגש שלא נתן לו להירדם
בלילות בהרגשה שיתעורר למחרת, הרגש שהניע אותו כזרדים למדורה.
שהלהיב את נפשו ורומם את מחשבתו. בהחלט היה זה רגש שהיה שווה
לחיות בשבילו, הנקמה תמיד תהיה מתוקה.
פעם היו לו חיים טובים יותר, פעם הייתה לו משפחה. אך היום הכל
אבד.
"אהרוג אותו, וויליס, אהרוג אותו", פיטר אמר לוויליס, הוא חזר
על כך כל יום. עד שיהרוג אותו, עד שיהרוג את הערפד המנוול.
"עבר זמן רב אדוני. האם נמצא אותו אי פעם?" שאל וויליס בעודו
מתנשף. נעזר במקל עץ מחודד כדי לצעוד במורד הגבעה.
"כן, נמצא אותו", פיטר אמר ומבטו אשר נראה כמזוגג הביט אל
הירח, הזיכרונות כשבים אליו, פיסות של זכוכית ודם... היה זה
לילה בהיר, היה זה לילה לציד.

היה זה לפני עשר שנים, פיטר הצעיר רץ במסדרון האבן, הוא נהג
לספור כל לבנה ולבנה במסדרון, אך עתה לא היה זמן. הוא שמע את
הד צעדיו כשרץ יחף. הוא שמע את קולות הבכי והזעקה. קולות
המוות. הוא לא ברח. האפשרות ניתנה לו פעמים כה רבות בלילה הזה,
בלילה הנוראי הזה.
"רק עוד קצת...רק עוד קצת..." לחש לעצמו, הוא צעד במסדרון הזה
כמעט כל יום מחייו, אך למה עתה נראה לו שהמסדרון התארך? שאין
לו סוף? התקווה פחתה כשצעקות המוות החלו לפחות, הילה של מוות
ריחפה במסדרון.
אך המסדרון נגמר, פיטר הצטער על כך. הוא היה צריך לברוח. לברוח
ולא להסתכל לאחור. אמו הייתה מוטלת על הרצפה, חסרת רוח חיים.
אמו היפה, לבושה בבגדי משי וזהב, גופה היה צמוק וחיוור כאילו
כל הדם מגופה נלקח, חורים עיטרו את צווארה הרך והלבן. הלם ופחד
רטטו בגופו של פיטר, אביו הלורד הדגול, שכב מת על רצפת האבן
הקרה. זקנו האדמוני מגולח למשעי, עורו חיוור. בגדיו עשויים
ממשי זהוב. גופו הראה כוח בחייו, אך במותו? הוא לא היה יותר
מגופה, משתווה לגופת איכר.
משרתים היו מוטלים מתים בחדר, עצמותיהם מרוסקות וגופם מרוקן
מדם. יין, אוכל ועצים מכלים שונים היו מפוזרים בחדר, כאוס שרר.
בין כל השקט והילת המוות, בין הגופות עמדו שניים.
אחיו של פיטר, גבוה ושרירי. שיערו השחור מגיע עד לאמצע גבו,
כרעמת אריה, שריון כסוף כיסה את גופו. הוא אחז את חרבו בידו,
החרב שפיטר כל כך רצה, החרב שבגללה קינא באחיו. ומולו עמד אדם
חיוור, שיער שחור קצר ומסוגנן עטוי על ראשו. עורו חיוור כירח.
בגדיו השחורים מעוטרים בעיטורי וכפתי כסף. הוא עמד בביטחון,
הוא עמד כאילו לא היה זה אדם עם חרב שעמד מולו, עמד כאילו רק
ילד פזיז עומד מולו. פיטר ידע שאחיו יוכיחו לאותו... יצור! את
האמת על משפחת קאריסו. את כוחה!
אחיו של פיטר הזיע ממאמץ בעוד הרים את חרבו והנחיתה על היצור!

היצור תפס את להב החרב בשני אצבעותיו כאילו הייתה זאת חרב עץ,
חרב אימונים. לא חרב פלדה שחושלה באש הנפחייה ובין הפטיש לסדן.
במהירות שנראתה לא אמיתית, מהירות שרק זמרים נודדים יכלו לשיר
עליה, תפס היצור את אחיו של פיטר בצווארו והרים אותו אל האוויר
בעודו זורק את חרבו אל רגליו של פיטר, קול של מתכת פוגעת באבן
הדהד באולם. דם זלג מפיו של אחיו של פיטר על ידו של היצור, הוא
ניסה לגרום ליצור לעזוב אותו אך ללא הצלחה. היצור היה חזק מדי.
קול של שבירת עצמות נשמע כאשר הוא הידק את אחיזתו בצווארו של
אחיו, היצור זרק את אחיו של פיטר אל הרצפה. כאילו לא היה יותר
מבובה. הוא הסתובב אל עבר פיטר וחייך חיוך שהיה ניתן להגדיר
אותו אך ורק כחיוך שבע, חיוך חיוור של מוות. הוא ליקק את הדם
מידו וקד לפיטר כשגופו החל להתפוגג, ערפל נס מהחדר עם הרוח.
היצור הלך, אך המחיר היה כבד.
בידיים רועדות פיטר שלף את החרב של אחיו מנדנתה, כשנגע בלהבה
נחתך ונזכר בעל הפעמים שאסרו עליו לגעת בה. אך משפחתו עברה
לעולם טוב יותר. משפחתו לא הייתה איתו יותר. הוא לא יכל לעשות
יותר מלבכות, לבכות כל עוד יש אוויר בריאותיו, לבכות ולהתאבל
על המוות, המוות של משפחתו.

"משהו קרה אדוני?" וויליס שאל את פיטר כשאדי קור נשרכים מפיו
כחוטים.
"לא... כלום לא קרה" פיטר ענה בקור והסתכל על נדנת החרב
שוויליס החזיק בידיו. הדבר היחידי שהחזיק אדם בחיים לאחר דברים
נוראיים כאלה היה תחושת האבן, מה היה נותן פיטר כדי לא להיות
פה. כדי להיות באחוזת אביו ולתת לחייו לזרום עליו. הוא היה
נותן את הכל, הכל.
"צריך להיות כפר קטן, וויליס. אולי נוכל להשיג מנוחה", פיטר
אמר בהקלה.
וויליס הנהן כשהם סיימו לרדת מהגבעה והתמתח. שורות-שורות של
בתי עץ ואבן עמדו מולם.
"לא... לא..." אמר פיטר ונרעד, נופל על בירכו.
הכפר עמד חסר רוח חיים, גופות חיוורות שכבו על האדמה הקרה,
פיטר יכל רק להתייפח ולדעת, לדעת... לדעת שאותו יצור עבר כאן.
היה זה כהתפצלות דרכים לפיטר. פיצול שסופו מוות, או תקווה?
ניתן רק לחכות ולגלות, אך המעשייה לא תסתיים בזריחה הזאת, ולא
בזריחה שתבוא לאחר מכן.

הוא עמד מול מראה, אך לבגדיו השחורים, לעיטוריו ולפניו לא
הייתה השתקפות. נראה שהוא לא היה יותר מאוויר, כאילו העולם
סירב לקבלו למרות כוחו, למרות עושרו. מדוע לא? שאל עצמו תמיד,
אך ידע שזה טמון בנפשו, במה שהוא היה.
"מה קרה אמראין?" היא שאלה אותו. כל כך יפה... כל כך יפה.
"לא נותר לי דבר מלתהות, וואנריס" הוא אמר לה והסתכל אל עיניה,
מבטיהם נתפסו אחד בשני כחבל, הוא תהה על יופייה ותהה על מהותו.
האם הוא הדבר הטוב ביותר שהיא יכולה לקבל? האם היא בכלל צריכה
לקבל אותו? היא הסתכלה עליו במבט כועס, אך הוא ידע שמאחורי
המבט מסתתר שעשוע, תמיד נראה לו שהיא יכולה לקרוא את מחשבותיו.
אולם הנשף היה ריק, רק אמראין ווואנריס עמדו בו. אולם הנשף
נראה יפה יותר, פשוט יותר. אך חלול.
"אל תחשוב על דבר יקירי, הלילה עוד ארוך". היא חייכה. וברגע זה
כל מחשבותיו נשכחו ממנו, היא הייתה כל כך יפה!
"הלילה תמיד ארוך יקירתי. ואנו זורמים אתו כשוחים על רפסודה
בנהר". עיניו נצצו.
"ומהי מטרתנו אלה אם לא לזרום? זוהי מטרתנו", היא לחשה.
"תמיד נוכל להיות נגד הזרם", הוא אמר לה ואחז בידה וקירב אותה
אליו, מנשקה ארוכות. וכשהתנתקו והביטו אחד בשני הם דיברו בלחש,
היה זה סופו של הלילה.
"הלילה נלך נגד הזרם גבירתי, הלילה נחייה", הוא אמר וחייך,
חושף את ניביו.
"הלילה נלך נגד הזרם אדוני, הלילה ניזון", היא אמרה וחייכה
וניביה נחשפו.
הלילה היה בסופו, אך הזריחה הייתה עוד רחוקה.