הם רקדו באולם הנשף.
היה זה ריקוד פיוטי שראוי לאלפי שירים שיכתבו עליו, היה זה
ריקוד מושלם, מנגינה מושלמת של תזמורת כינורות מלחשים כלהקת
ציפורים נודדת.
הוא היה מושלם, עורו חיוור ושיערו שחור וקצר, מסוגנן. הוא לבש
בגדים שחורים וכפתי כסף, עיטורי כסף וטבעת זהב, פניו היו יופי
קר. גבוה ומרוחק, צעדיו היו קרים ומחושבים, תנועות חלקות
ומושלמות. ניבים עיטרו את פיו כשחייך חצי חיוך, נע על אבני
המרצפות החלקות והכתמתמות.
היא הייתה יפה יותר מכל דבר שהיה ניתן לכתוב על פיסת דף
מלוכלכת, שום דבר לא יכל לתאר את העוצמה והיופי הקר שהיא
הקרינה.
היא לבשה שמלה לבנה וחלקה, חסרת צווארון וכיסוי לכתפיה הלבנות.

תחרה כיסתה את כף ידה. היא הייתה תמירה, שיערה זהוב שנח ברכות
על גבה וכתפיה. צעדיה היו מהירים וחלקים, ספונטניים.
עיניים כחולות עיטרו את פניה הקרים והמושלמים, עיניים קרות
כקרח שניתן היה לטבוע בו. עיניים יפות מהגלים עצמם, יותר כפסל
מאשר אדם בשר ודם.
הם נעו לקול הכינורות, זזים בתנועות אשר היו ראויות לציור.
אינן ניתנות לתאר במילות בנות תמותה שמתות, היה זה ריקוד נצחי.

הם נעו באולם הנשף. אולם שנוצר רק בשביל ריקוד חושני זה.
ואז, הסוף הגיע. כטיפה אחרונה של משקה אהוב וכסוף של אהבה
אבודה הם נעצרו, אוחזים אחד את השניה במרחק של הבל פה.
"גברתי" הוא אמר ונשק לצווארה.
"אדוני" היא אמרה בעונג.
האולם עצר מלנוע, הנשף אך אחל. נשף המסכות עוד לא תם.
הם הביטו אחד אל השנייה ונראה שהזמן פסח עליהם, צעירים
ומושלמים.
הוא אחז בכף ידה ועבר עם ידה על עיטורי הכסף על חזהו "פעם אחת
כסף לחרטה" הוא נשק לידה והעביר את שני ידיה על חפתיו "פעם
שנייה כסף למה שאבד והיה" הוא נשק לידה בשנית והעביר את ידה
ברכות שנגעה בטבעת הזהב "וזהב לאהבה" היא חייכה. חיוך שהוא רצה
לשמור בקופסת זכוכית ולא לתת לו לצאת לעולם. הוא משכה בעדינות
והריקוד שלהם נמשך, הלילה זרם כדבש כשהכוכבים וחצי הירח מאירים
אותו, היה זה לילה בהיר, הזריחה הייתה עוד רחוקה, השמש עוד לא
נשקה לשמיים.

פיטר הסתכל אל הירח שהאיר את פניו, פנים שהיו מלאות בזקן
אדמוני גס שנראה שלא גולח שבועות, שיערו האדום היה קצר ופרוע,
לא סורק זמן רב, זמן רב מדי.
הוא נאנח בעייפות, בגדיו היו מלוכלכים ומגפיו שחוקים. שרשרת
הייתה תלויה על צווארו.
"עבר זמן רב" הוא מלמל בעודו צופה על הירח מהגבעה.
"האם זה עדיין שווה את זה?" הוא שאל את וויליס עוזרו שסיים
לטפס על הגבעה התלולה. וויליס הזקן, שיער אפור ארוך ופרוע מעטר
את ראשו. זקנו מגיע עד לחזהו ובגדיו שהיו לבנים היום מלוכלכים
עד שכמעט נראים שחורים, הוא היה זקן אך שירת את פיטר נאמנה כל
השנים.
"כמובן אדוני" הוא אמר בעודו מתנשף בעייפות, אוחז בברכיו.
"אין זה אלה יותר מרגש? נקמה אשר שכחתי כבר את תחילתה. אך אני
ממשיך וויליס, רק הנקמה החזיקה אותי בכל הדרך. לא אפסיק עכשיו"
פיטר אמר, ונגע בקשת הצלובה שהייתה על גבו ובוחן את נדנת חרבו
שמשרתו החזיק "זה לא יסתיים בזריחה הזאת. כמו שלא הסתיים באלפי
זריחות אחרות" פיטר אמר והסתכל אל מורד הגבעה "עדיין לא אדוני"
אמר וויליס בחיוך חסר שיניים.
הם החלו לרדת במורד הגבעה, לא היה זה סוף, אך ההתחלה, כבר עברה
לפני זמן רב.

היה זה עוד דף בספר לא נגמר, סיפור אחד מיני רבים. אך הוא
יסופר ביום זה, אך לא יסתיים בזריחה ולא ביום שלמחרת, הנשף אך
החל.