מבולבלת, אדישה, כבר הפכה להיות הילדה הקטנה,
האמת היא, היא כבר לא כל כך קטנה.
קמה כל יום ב- 7:30 בדיוק, פוקחת עיניים, יושבת במיטה,
ובוהה לתוך הכלום, היא רק צריכה להיות למטה ב- 8:35,
כך שיש לה די זמן לשקוע במחשבות.
בוהה, בוהה אך לא מרגישה, קמה ממיטתה שמה את בגדיה,
מתארגנת ולבסוף שמה את מסכת השמחה שלה,
ויוצאת לבית ספרה. מחייכת, צוחקת, אך לא יודעת שלאט, לאט,
מצטבר הכעס. בפנים מסתתרת ילדה קטנה, פגועה, עצובה, לבדה,
בחושך.
רק רוצה לצאת ולצעוק, לצאת מכל המסכות השונות הדמויות.
יום עבר ועוד יום עבר... כך עוד הרבה.
אך לפתע, יום בהיר רגיל, היא פוקחת עיניים ב- 7:30 כרגיל, אך
אינה נשארת במיטה, היא מרגישה שונה משונה, היא כבר לא מצאה את
המסכה השמחה, העצובה, הכועסת... היא מצאה רק את עצמה, את אותה
הילדה הקטנה, אך לא הכירה אותה, אותה ילדה כבר גדלה.