הוא אמר לה עכשיו
אחר- קם ועזב.
יפה בנעוריה וליבו מאוהב.
שוב דממה, היא שקטה... לראשונה מזה חודשים
ועל כל שגנבה האחרת, לא מחייה, לא דמעה.
רק מבט מאשים.
וההיא - כה יפה במערומיה
ותשוקתו, צרופת חטא כך גוברת
אל מגע יד חמה בין זרועות האחרת.
ורק לבינתיים, כך מתוך הרגל... שוכב ויורה ירייה אחרונה
אך גופו פוחד ועורג-אל אותה התשוקה הקטנה
על שהייתה כל מאוויו... ולשווא ניסה להסתיר
כי עליה חשב וחלם - בכל עת שהחוויר.
ובזווית עין - דמעה יבשה
ההגיון מתאבד לכורח תשוקה נחושה
לא נכון, לא נכונה - וזו טעות חמורה
אבל הפיתוי כבר קבע -
הוא גומר - היא, גמורה.