"ואיך נופלות
כציפורים מתות"
(לאה גולדברג)


קלרה של הציפורים, היו קוראים לה במושבה. הילדים הקטנים תמיד
התחמקו מלעבור ליד הבית שלה, אבל הגדולים יותר היו עוברים שם
דווקא, בדרך חזרה מבית-הספר, והאמיצים באמת היו הומים בגרונם
ומנפנפים בידיהם לקול צחוקם הרועם של הצופים.
היא הייתה יושבת מול החלון, חלוקה המהוה פתוח ברישול, קופסת
איפור גדולה פתוחה לפניה. מפעם לפעם הייתה שולפת אודם או מברשת
קטנה ומתקנת בריכוז עילאי את פניה, כאילו מתכוננת לקראת פגישה
חשובה. תמיד הייתה מאופרת בקפידה, קווי השפתון חתוכים
ומדויקים, עיפרון שחור מדגיש את כחול עיניה, האיפור מסביב מכסה
על אדמומיותן. רוב הזמן הייתה בוהה בכביש הנשפך לים, אבל פתאום
הייתה פורצת בצעקות אימים אל עוברים ושבים ברחוב, ידיה משתלחות
לצדדים, עיניה נקרעות. אתם לא שומעים?! את לא שומעת אותן? אני
שומעת יונים! קולה מטפס פתאום, כמו לפני נפילה, אני שומעת
יונים! איך אתה לא שומע?! היא מצטרדת, קולה גווע, גם את, גם את
לא שומעת? יונים? אחר כך שותקת, כמו הים, ומתקנת בזהירות את
האיפור סביב עיניה.

אל תלך, היא אמרה לו בפעם האחרונה, אם תלך לא תחזור, אני יודעת
את זה. היונים על גג ביתה ליוו את דבריה כמו מקהלה יוונית, כמו
הד. היא ידעה שילך, כך או כך. אני אחזור, הוא אמר לה, לא משנה
לאן ישלחו אותי אני אחזור, כמו היונים שלך אני תמיד אחזור לבית
הזה. הוא הביט בעיניה, איך אפשר שלא לחזור אל מקום שאני כל-כך
אוהב? הוא נישק אותה. אני מוכרח ללכת, קלרה.
כשדיבר, עיניו נצצו.
כל-כך טיפש, היא אמרה בליבה, כל-כך יפה וטיפש. דמותו התרחקה
בשביל היורד לים. הוא נעלם, היונים המו. (ובכל זאת, נשכה את
שפתיה כשהביטה אחר-כך במראה, הוא לא אמר איך אפשר שלא לחזור אל
אישה כל-כך יפה.)
כשהגיעו הקצינים לא אמרה מילה. ישבה על יד השולחן, אצבעותיה
מתוחות ושקופות על מפת המשבצות. אמרו, אחר כך שתקו, ולבסוף
הלכו, נבוכים. אחר כך קמה ועלתה אל הגג. באיטיות מדודה, בצעדי
ריקוד מוסווים, הטילה את הרעל בשובכים, אחד-אחר-אחד.
בכל היום שלמחרת ישבה ובהתה בחלון. אימה מפרפרת החליפה את
מקהלת הגרגורים הכבדה. היו ציפורים שנפלו כטיפות מים על הקרקע,
היו שהסתחררו כנוצות פרועות. ציפור אחת חגה במעגלים,
סביב-סביב, ועם כל הקפה הלכה ואיבדה גובה. כמה מהן היו שרועות,
מכות את הקרקע בכנפיהן. גשם של ציפורים מתות. היא ישבה מול
החלון והסתכלה מעבר ליונים, אל הים. הוא היה שקט.

אחר כך ידעה כמה לילות של שקט. לילה אחד התעוררה פתאום, ועלתה
לגג. השובכים היו ריקים כולם, אבל הקול היה ברור גם עכשיו.
יונים. גרגור איטי ומתפנק, המיה פועמת ומתגעגעת. היא עטתה את
החלוק, ופנתה אל השכנים, מתעלמת מהלילה. הייתה חייבת לוודא.
אתם שומעים את זה, שאלה. הם הביטו בה ברחמים. אתם לא שומעים את
היונים? אחר כך רכסה את חלוקה והלכה. הקול ששמעה הטריד אותה.
משהו בה ציפה לשמוע צרחות וייאוש, ומקהלת הקולות הייתה סתמית
ורגילה. כמו אז.
הקולות באו והלכו. כציפורים נודדות היו מביאים עליה פתאום את
הסתיו בעת שקראה או נחה, הגרגורים החזקים משכו אותה שוב ושוב
אל החלון, להיווכח שהיונים אינן.

המושבה הזדקנה והחליפה פנים. התושבים החדשים קיבלו את קלרה
כאילו הייתה חלק מהנוף. גדרות העץ, שדרת הוושינגטוניות, רוחות
הים וקלרה של הציפורים. כבר לא הייתה עוזבת את מקומה ליד
החלון. רוב הזמן הייתה שקטה, מתאפרת ובוהה בים, אבל לפעמים
הייתה מתפרצת פתאום בצווחות אימה עד שגרונה ניחר, אתם לא
שומעים?! אתם לא שומעים את היונים?! הייתה צועקת בקול, איך את
לא שומעת? מכלה את גרונה ברעש מחריש אוזניים, שישתגעו כולם,
אינכם שומעים?! שיצעקו בקול, שיצחקו, קלרה שומעת יונים! יונים!
שירעישו, היא מבקשת, שרק לא יהיה פה שקט, שרק לא ישתלט שוב
השקט המשתק הזה, שיכריח אותה לגלות שגם היא, בעצם, כבר איננה
שומעת אותן כלל.