כמה מכתבים. כמה אותיות. כמה רגשות לא ברורים. כמה בכי. כמה
צחוק. כמה חיוכים. כמה אכזבות. כמה תקוות. כמה הפתעות. כמה
שנאה. כמה אהבה. כמה כישלונות. כמה הצלחות. כמה אירועים. כמה
בדידות. כמה חברים. כמה מקסימים.כמה מצחיקים. כמה שירים. כמה
אהבה. כמה אתה.

כמה קשה לי. כמה קל להגיד שקשה לי. כמה אתה לא כאן. כמה זה חסר
לי. כמה שאני לא בטוחה בכלום. כמה שהכל משתנה בשניות. כמה
רגשות. כמה מילים. כמה מכתבים.

כמה בלבול. כמה רצון לשפר. כמה רצון לא להיות לבד. כמה לבד.

כמה שיחות אין סופיות. כמה בכי, ככה שמחה. כמה אכזבות, ככה
הצלחה.

כמה ביחד ככה לבד.


אני יודעת שזה נכון. אני מרגישה את המילים יוצאות ממני בכזאת
קלות. אני מרגישה את הסיפורים מסופרים ממני בכזאת זרימה. אני
מרגישה את הדמויות מתחננות בפני שאני אחיה אותן, שאני אסדר להן
סוף טוב.
אני יודעת שאתה לא נכון, אני יודעת. אני יודעת שזה עבר, ואפילו
כשזה היה שם, זה לא היה זה.
אני יודעת שהחיים שלי כל כך מלאים בדברים יפים. אני יודעת שאני
מיוחדת, שאני אצליח אם רק ארצה, אם רק אתן לעצמי צ'אנס.
אז הנה אני נותנת לעצמי צ'אנס בחיים. נמאס לי ממך ומכל הרחמים
העצמיים על עצמי, כי מגיע לי יותר.