אנחנו עם שאוהב לעשות חשבון נפש אבל שונא מתמטיקה.
שרטטנו בקפידה טבלאות בעד-נגד, הפקנו לקחים, הסקנו מסקנות.
נכשלנו לא פעם. חיפפנו, טייחנו, גלגלנו את כדור האשמה האינסופי
כמו כדורגל בדרבי, והלכנו להקים ועדת חקירה פרלמנטרית.

תרגלנו ביחד שנאה מכוונת מראש.
שיקרנו לעצמנו בטיבעיות כה טריויאלית, ורצנו לשפץ את אפינו אצל
פלסטיקאי בסיטונאות. זה היה יותר זול.

מתחנו עד קצה גבול היכולת את סיבולת האויב, אך לא לקחנו בחשבון
שיצאנו מהקוים.
ציירנו גבולות בצבעי פנדה חזקים; אותם צבעים ששימשו אותנו שנים
קודם, לצייר ארצות וגבעות ומקומות רחוקים.
קראנו לזה "אקזוטיקה".

סימנו באיקס אדום כל יום שעבר, ונאנחנו בהשלמה שגם היום זה לא
קרה.
בתוך תוכנו ידענו שזה גם אף פעם לא יקרה...

חלמנו חלומות שהכתיבו לנו בתכנית טלויזיה.
מחאנו כפיים בצייתנות כשהקבוצה שלנו עלתה ליגה.
הסרנו מעלינו אחריות, פשטנו את מעילי האשמה ולבשנו פוקר-פייס.

גמענו בשקיקה מים רדודים מזוהמים, וכתבנו מכתבים נזעמים
לעירייה שלא מטהרת אותם.

עצמנו עיניים אל מול מכונות הירייה המיומנות של צבאנו הגדול,
הדגול, הלוחם, הכובש.
האטום. ה"מוסרי".
היינו חרשים לזעקותיהם של נביאי הזעם. הגלנו אותם מערינו,
שלחנו אותם למחוזות רחוקים, מעבר לטווח השמיעה המיידי שלנו.
כיסינו את פנינו בספק-בושה-ספק-מבוכה.
קנינו כובעים לקרחים וחגורות בטן לשמנים.

צרכנו בידור בכמויות מסחריות, התמכרנו לפרסומות, והזרקנו
ריאליטי-TV ישר לוריד.

ישבנו בתוך משרדים לבנים בדרום תל-אביב. מתכנסים, כל אחד
בקובייתו-הוא, אל תוך מפלי הניירת והדיו חסר המשמעות.

צלינו את עצמנו בשמש ומרחנו מקדם הגנה גבוה, מפני השפיות
שהתדפקה על דלתנו לא פעם.
החמצנו הזדמנויות שוב ושוב.
תרצנו את הפחד שלנו מכשלון בהסתפקות במועט.

הבינוניות הפכה לאויב הגדול ביותר שלנו - ולנחלת הכלל.
על אכפתיות דיברנו רק בתיאוריה.

הרכבנו משקפי שמש כהים ולא ראינו ממטר.

אנחנו אומה של רובוטריקים שאיבדו את כוחות העל שלהם.
סופרמן בחליפת קריפטונייט. ציור של מונה בשחור לבן.
אנחנו אומה שהיא גם עיוורת וגם חירשת וגם אוטיסטית.

אנחנו ארץ אוכלת יושבייה, הסובלת מעודף כולסטרול, חסימת עורקים
והפרעות קצב.
בכל יום, נוסף לאיברנו הפנימיים גידול ממאיר נוסף המקצר את
ימינו.

חשבנו שאם נדיח כמה בכירים מתפקידי המפתח שלהם, נפזר הבטחות
וצ'קים ללא כיסוי, זה יסתדר.

נטינו להאמין שהצמיחה השלילית היא רק כמה צעדים אחורה לפני
התנופה הגדולה.
אך מעולם לא חצינו את קו הסיום כמנצחים. לעולם נזדחל מאחור.
משתנקים.
לא ננסה שוב. האגו הפצוע יכניע אותנו.
נישאר חולים. לא נלך לרופא, כי הביטוח הרפואי המשלים לא יכסה
את זה.

בסוף - האדישות תכניע אותנו. נישאר חלשים, רזים, משתעלים,
ומושכים בחוטמנו הקולקטיבי.
יהיה לנו קר.