"תבלעי", הוא היה אומר לי.
"זה בריא, זה חלבון", הוא היה מוסיף בחיוך, "את גם ככה לא
אוכלת בשר, לא?"
- נו, מצא לעצמו למי למכור את העובדות ה"מדעיות" שלו.
מותק, אני עשיתי 5 יחידות ביולוגיה, אני יודעת מה זרע מכיל...
וחוץ מזה, אין לזה בדיוק טעם של שוקולד...

אבל בסוף הייתי בולעת.
ויחד עם הזרע המלוח שלו הייתי עוצמת את העיניים ובולעת גם את
שאר הדברים שהוא הטיח בי. בפרץ.

הייתי מרחפת. לא באמת שם.
קצת כמו האהבה הזאת שלנו שהוא דיבר עלייה.

מוזר, אני כל כך הרבה פעמים מוצאת את עצמי מבקרת ומנתחת את
האנשים האלו, שהם לא באמת שם.
לא באמת מקשיבים
לא באמת רואים סרט
לא באמת שואלים 'מה נשמע?'

אבל כשאתה הופך לאחד כזה, אתה פתאום קולט כמה שזה נעים.
- לעשות קולות של סובלת זה תמיד יותר קל מלסבול באמת -
הייתי מנסה להיות כמו הרוח.
לשנות בלי לגעת.
ואז אולי זה יהיה פחות כואב.

לאט לאט התרחקתי.
ובאמת נהייתי כזאת. רוח. לא נוגעת בכלום ולא נותנת לאף אחד
להתקרב אליי.
זה כמובן לא הפריע לו. הוא בכלל לא שם לב.
להפך, אני חושבת שזה עשה לו את החיים יותר קלים.
הייתי כמו בובה; אמנם בלי חוטים וכל הבלגאן, אבל אני משערת
ששידרתי איזשהו צבע של כניעות, ריח של קיפאון, טעם של עיניים
ריקות, יופי קפוא.

הייתי בובה באנדרקאבר.
הכניעות שלי היתה תחת מסווה של מלכת סאדו-מאזו.
הציניות והמרירות כיסו על הריקנות, והשחור בעיניים שרטט לי
מסגרת יפה להכל.

"אנשים לא יציבים כדאי להם לעצור"
לא אני.
אני המשכתי ללכת. המשכתי ללכת ונעמדתי באמצע הכביש.
אני לא צריכה להתפלא למה נדרסתי.
הפרעתי לו בדרך אז הוא עבר דרכי.
                                         דחף.
חדר בכח.