לך

בדיוק אז הגשם החל לטפטף. השתקפותך במים דומה לנגיעות מהעבר.
מדי פעם קופצת דמעה או טיפת גשם אל תוך השלולית ומטשטשת את
הדמות הניצבת ממול. "זאת אני" את לוחשת לעצמך "זאת אני" משיבה
לך הדמות מן השלולית. כשהשמש יוצאת ממחבואה התמידי בין העננים,
היא מוסיפה צבעים לדמות שלך. העיניים שלך נצבעות בירוק מיד. לא
שקודם לא היו ירוקות, פשוט עכשיו הן בוהקות כל כך, שאי אפשר
לפספס את הצבע הזה. את מנסה לראות את הרגע בו את ממצמצת. משימה
בעייתית, את חושבת לעצמך. דווקא משעשע אותך, לחשוב כמה טיפשי
מצידך לנסות לראות את עצמך בשנייה בה העיניים נעצמות. את
מחייכת, ובאותו הרגע, כשהדמות מחיכת אלייך בחזרה, את יודעת
שימים כאלה לא יחזרו לעולם.

בסך הכל לקח לך די הרבה זמן. ביום שהוא נסע הבטחת לעצמך שלא
תשברי בגללו. כל כך הרבה אנשים עזבו אותי כבר, אמרת לעצמך,
והחלטת שלא שווה למות עכשיו, אפילו לא בגללו. בגיל חמש עשרה
למדת בכיתה על חוק שבירת האור. אז, לא ייחסת חשיבות לדברים
כאלה. אז לא ייחסת חשיבות לכלום, חוץ מלעצמך. התעסקת בדיכאון
הפרטי שלך, ומי שהעז להתקרב נכווה מיד. או שלפחות את דאגת שהוא
יכוה. לימים, תתחרטי על השנים האלה וכשהאור יישבר מול הפנים
שלך, תשאלי את עצמך למה ותכעסי עלייך שלא הקשבת לאותו המורה
המשופם כשנתן הסברים מפורטים.
אמרת לו שאת לא צריכה הסברים, ובכל זאת הוא השאיר מכתב. היה
בזה משהו מכעיס, שאפילו כשהוא עוזב הוא עושה בדיוק את ההפך ממה
שאת רוצה. כל הקשר הזה הפוך. את בכלל לא רצית לצאת מהבית באותו
היום, אבל איך שהיא התחננה והסבירה לך ש"את חייבת לצאת. והוא
בחור נחמד, גם נראה ממש טוב. את יודעת כמה בנות רודפות אחריו?
ותראי - דווקא אתך הוא ביקש להפגש היום. חוץ מזה שאין לך מה
להפסיד, רק להרוויח." רק להרוויח. לא עשית את זה בשביל אף אחד
אחר. במיוחד לא בשביל עצמך. רק בשבילה, שתשמח. ידעת שהיא
הבנאדם היחיד שעוד מקשיב לך, ושהיא דואגת כל כך. אז הנה, את
מולו, מספרת לו בלי לשים לב על כל החיים שלך. הוא רוצה לשמוע,
עוד, כל הזמן, הרבה, את הסיפור של החיים שלך, פיסות קטנות של
מידע. תמונות, תמונות וחלקים, בסוף יש שלם אחד, הוא אומר,
ומסביר לך עוד משהו שלא תביני אף פעם. כשהוא הפשיט אותך לא
עניין אותך אם כל ההתענינות הזאת הייתה כדי שתשכבו ישר, או כי
באמת הוא התעניין. יצאת מנקודת הנחה, שלא תתראו אף פעם, וזה
עשה לך די טוב, השפתיים שלו שמטיילות עלייך. "כשאתה עוזב, פשוט
תלך. אני לא צריכה מחוות." את אמרת, והוא צחק, שאני אעזוב?
נראה לך? את יפה כלכך. אני בחיים לא אעזוב.
נרדמת בזרועות שלו.
הוא השאיר מכתב. אמר שהוא אוהב אותך. שהוא מצטער אבל זה הפוך,
הכל הפוך. אז מספיק. עכשיו קצת שקט, רק קצת שקט. והוא אוהב
אותך, שוב, תמיד.

ידעת שלא תדברו עוד. מאז היו עוד שניים שאהבו לדאוג לך. ועוד
איזה אחד, שנגע בך כמו שאהבת, אז השארת אותו עד שנמאס לך.
הבטחת לעצמך שאת לא נזכרת בו בכלל, שזה סיפור ישן, ואת בחורה
חדשה, ואין מה לבכות על פעם.
העיניים שלך מסמנות נסיגה מסוימת, משהו מטושטש אבל ברור באותה
המידה. את חושבת שאת רואה חלקים מהאור, ועדיין, הוא שבור.
הבטחת לעצמך לא לבכות. את יודעת שאת בכלל לא מתגעגעת, נכון? זה
סתם, נו, דברים של המוח האנושי המסובך, לא בשביל אנשים פשוטים
כמונו. זאת רק אשליה, כמו הכל, יש לזה סוף, תרגעי, יש לזה
סוף.

בשלולית הזאת האור בכלל לא נשבר. הוא הולך ישר, נכנס לתוך
האדמה. גם כשהוא עובר את הקו של המים, הוא ממשיך לחדור, לא
שבור. נקי, מסמן לך עוד ועוד פרטים. זו הפעם הראשונה שאת רואה
את עצמך מאז. מישהי שברה את כל המראות בבית שלך. לימים גילית
שזאת היית את. את מסתכלת עלייך, ומבטיחה לעצמך, שוב, הבטחות.
משהו חסר, את חושבת לעצמך, זה לא מה שרצית. ובכל זאת, מחייכת.

הגשם מתחזק, ואת עוד שם. הדמות בשלולית נראית עצובה. את לא
מזהה אותה עכשיו. את מנגבת את הדמעות מהעיניים שלך, והיא מחקה
אותך באותו הקצב, מדויקת כל כך. הבטחת לעצמך שלא תשברי, ובכל
זאת, את כאן. האור חד, את קצת פחות. הדמות בשלולית מביטה עלייך
כשאת מתכופפת וטובלת בזהירות את הידיים שלך במים. עם היד את
עושה גלים קטנים, שמבלבלים את הכל. עם היד את אוספת קצת מים
ומנגבת את הפנים שלך. עם היד את תופסת את הראש, עוצרת את
הנשימה, וטובעת בתוך השלולית הצלולה.

את ממש לא התכוונת להכעיס מישהו. ידעת שרק ככה תוכלי לנשום. על
העור שלך חרוטות מיליוני הבטחות, ומתחת לכולם, באותיות כהות
כתוב "אני אוהבת אותך." ואת יודעת, שהלב הזה לא התכוון לברוח
ממך.
לוקחת אויר, ונושמת.