הציפייה, או הציפיות, כשהן באות בצרורות, הן כמו מחלה קשה,
כרונית, ויש אומרים חשוכת מרפא.
יש המבלבלים אותם עם פיסת בד העוטפת את חלומותינו בשעות לילה
מאוחרות, אבל אני יכול לספר שכמו כל צרה, היא באה, עוברת על
פניך ושוב חוזרת.
אך בשונה ממחלות אחרות, מהן היינו מעדיפים להיפטר ואותן להשאיר
מאחור, את הציפיות אנחנו תמיד מגדלים חזרה, כאילו היו חתול
רחוב תועה, ולוקחים אותן איתנו לכל מקום. יש כאלו שלוקחים אותן
לעבודה, לוקחים אותן איתם לאורך כל החיים ולא תמיד מחזירים.
אבל כשזה מכה בנו בשנית, או בעשירית, ואנחנו שוב שוכבים על ימי
מחלה, וכואב לנו הלב, אנחנו פתאום לא מבינים את עצמנו יותר,
ולא יודעים איך שוב הגענו למצב הזה.
יש ציפיות שלוקחות אותנו רחוק בחיים, ויש האומרים שההתמכרות
אליהן היא כמו סם מסוכן, שאי אפשר להתנקות ממנו. ציפיות כאלו,
כשם שהן מרימות אותך מהרצפה, כך הן גם זורקות בחזרה ללא כל
אזהרה. ואז מגיעה האכזבה, שהיא כמו הכבשה השחורה במשפחה, ואיתה
אף אחד לא אוהב להתעסק. האכזבה היא אישיות די צפויה, ולפעמים
אנחנו כבר מוכנים לקראתה, אחרי שהייתה ציפייה לאהבה, וזו לא
הגיעה.
האהבה היא כמו הסינדרלה של המשפחה, וכולן מקנאות בה, בעיקר
ציפייה ואכזבה, אחיותיה החורגות. אהבה זו, בניגוד לאחיותיה,
אינה צפויה כלל, ואיש אינו יודע מתי היא מגיעה.
אבל תמיד, כולנו מקבלים אותה בהבנה גדולה. וההבנה - זאת
תעלומה.