את משתלבת בצורה מאוד יפה בצורך שלי לאהוב.
אבל אם נחזור קצת אחורה, נראה שאני עדיין תקוע בתהליך קדום,
אפשר אפילו להגיד קדום מאוד. מצד שני, אם נלך בגישה ישירה
לעניין, אני אודה שקשה לי להתאהב עכשיו. אני מודה. קשה לי.
השקפת העולם שלי נתקלת בחיוך שלך, שלא פעם ולא פעמיים ביטל
דברים הרבה יותר כבדים מהשקפות עולם.
אני גאה לומר שעברתי את מלוא המרחק, לפחות מפסיק בשביל להכריז
על עצמי כמעורר רחמים. אני יודע שהכל נראה לך עכשיו מסובך,
ושפתאום אני כותב כמו שאני מדבר (מגמגם!). אני גם יודע שאת לא
רגילה לזה, שאת רגילה למצוא מפלט במילים שלי, כי מאז ומתמיד זו
הייתה הדרך היחידה שיכולתי לחשוף את עצמי בפנייך. בכל אופן,
אני מנסה משהו חדש היום. אני מקיא הכל החוצה, ורואה איך את
מקבלת אותי. כולי עירום בפנייך.

                                      טדאם!

אני נוטה לשכוח למה התחלתי את הכל.
נוטה לשכוח שפעם היית רק מטאטא בשבילי, ואיתך הייתי מנקה את כל
החדרים שהיו בי. העניין הוא, שפעם זה פעם, ולאט ולאט הגבולות
הטשטשו ואני מצאתי את עצמי אובד עשתונות מול הרגשה שדוחפת
הרגשה אחרת. התוצאה הייתה מלחמת אזרחים בתוך מה שנקרא "הלב"
שלי (או מה שלא יהיה משכן הרגשות בגוף האדם).

תמיד ידעתי שהעיינים שלך פיקנטיות.
וזה טוב.
אבל העניין הוא ששלה חריפות.
וזה יותר חזק ממני.
היא, היא יותר חזקה ממך.
היא עשתה מונפול עליי, בעולם בלי חוקים - היא פשוט כבשה אותי.
פשוט ככה. ואני לא יודע מה לעשות. כי גם אם את הדבר הכי טוב
שיכול לקרות לי, היא, כרגע, מורה הדרך הכי טוב שלי בתוך עצמי,
ועד שאני לא אפטר (ממנה) אותה, אני לעולם לא יוכל לקבל אותך.

(ביום שטבעתי באוף-וויט
טבע גם הכבוד העצמי שלי,
ויחד איתו כל מה שהאמנתי בו
אני לא אותו בן אדם)