מוזרות, התחנות בצפון.
איך לא משחיתים אותן?
ממש אירופה קטנה, רמת הגולן הזו.
גם פה הם יוצאים לבתי קפה בתחנות דלק.
רק שפה הכל קצת אחרת.
הרבה אחרת.
אנחנו עומדים בתחנה.
אנחנו, ועוד כמה חיילים.
אני כורכת את זרועותיי סביב אגנו בריפרוף, והוא מרחיק אותי
מעט, מוודא שהאקדח נותר בכיסו האחורי בדיוק באותה תנוחה
שהונח.
הנה, הנהג פותח את הדלת, ואנחת רווחה חסרת קול חותכת את
האוויר.
אף פעם לפני זה, בכל 18 שנות חיי, לא הייתי על אוטובוס כזה.
יש משהו עילאי באגד. תשאלו את כל תושבי המרכז.
משהו נקי, מעודן, חגיגי.
אנחנו מעמיסים את התיקים, ועולים למעלה.
מתמקמים בזוג הכיסאות החמישי מהסוף, בטור הימני.
מיני-דיסק, ידיעות, עכבר העיר, דיאט קולה לימון.
הכל שלו. רק רוח החיים שלי.
הוא קורא. אז גם אני קוראת.
וממשיך לקרוא.
אז אני שומעת מוזיקה.
לפעמים, נדמה שאינו קורא כלל, אלא רק מכווץ אישוניו אל מול
הנייר הצבעוני.
נמאס לי. אני נשענת עליו.
נרדמת.
ומתעוררת.
ונרדמת.
והנה, הוא מעיר אותי. כמעט ברכות. כמעט באהבה.
ואני מתעוררת, מחייכת, עדיין לא פותחת את העיניים,
שלא ירגיש מקופח כשכל החבר'ה יספרו איזה חמודה חברה שלהם כשהיא
מתעוררת.
עצירה.
מקדונלד'ס.
הוא שותה קולה. אני דופקת ארוחה.
הולכת לשירותים, ובוכה.
מוחה את הדמעות, ויוצאת החוצה בחיוך.
הוא מתלונן שקר. אף פעם לא אומר שקר לו. רק קר.
מחכה לאישור שלי.
אני שולחת אותו לאוטובוס החמים בעידוד.
מתיישבת על האספלט ומדליקה סיגריה.
הזמן עוצר מלכת ומגביר את מהירותו פי שנת אור, בד בבד.
אני חוזרת לאוטובוס.
מיני-דיסק. עיתון, ודיאט קולה לימון.
אני נשנעת על הכתף שלו, מנסה להרוויח כמה שיותר ממנו,
ממגעו הקטיפתי, מריחו המשכר, של השחקן הראשי שלי.
אני כזאת מעפנה בליהוק.
אבל כבר התרגלתי.
הוא מקפל לי את הדברים.
מקפל אותי. בקפידה סימטרית,
ושולח אותי ממנו והלאה.
אני מנשקת אותו חזק לפרידה.
הוא מבקש שאשלח הודעה כשאגיע הביתה. בשביל מה?
אף אחד לא מחכה לי בתחנה, חוץ מהצל של עצמי,
ונראה שגם הוא תכף בורח.
ואיך זה, שעמוק עמוק בלב, אני יודעת, שהייתה זו הפעם האחרונה
שאראה אותו עוד?
תוהים אתם אולי, מה אירע.
האם שכח? דעך? נפל חלל?
ואני שואלת...
                                  זה באמת משנה?