כל כך שונאת את הדחף הזה שמגיע דווקא כשאני לא בבית שלי. בודקת
את השטח - בית שימוש ציבורי. במקום הזה יש כמה עשרות תאי
שירותים, מסודרים בטורים. בחיי אולי אפילו מאה ועשרים. החלל,
כמו לופט ענק לעסקי פיפיקקי. אני מוכנה להישבע שאין פה איש
מלבדי. מצוין. נכנסת לתא אחרון מימין בשורת התאים הקיצונית
ביותר. עכשיו אני מגלה שהתאים לא רק נראים נקיים, הם כאלו -
עושה חשק להישאר.

מתחת לדלתות פתח גדול עד לרצפה, גם מעליהן רווח ניכר אל התקרה.
מאוורר פה בצורה קצת יותר מסבירה. דלתות התאים עשויות זכוכית
והן משמשות כחלונות מהסוג ששקוף חד צדדית. עבור הישוב על האסלה
פרוש העולם שמנגד ונגלה, אבל מי שיעמוד מן העבר השני לא יזהה,
ויראה רק חלון כהה. עוד אני מוצאת שהקיר שחוצץ בין התאים גם
הוא מן סוג של דלת. מחיצה. בהיכנסי לתא היא פרוצה. זה בעצם תא
זוגי, אני חושבת, על מה בכלל אני מתעכבת?

יציאה. בשביל זה באתי. ידיי מגיפות במיומנות את הדלת המקשרת
בין שני התאים. קרס קטן מקבע את הדלת למקומה ההגיוני. נדמה
שבמקום המוזר הזה נמצאת כרגע רק אני. כדי להשתכנע מתבוננת
עכשיו אל המים שבאסלה. הם שטוחים כמראה עגולה. האם זו אני?
זכרתי את עצמי פחות מבוגרת. יש לי עור מקומט כל כך? אולי אלו
רק אדוות במים... לא שנייה, מאחורי הדמות שם מצטיירים שמיים.
מה לבשתי הבוקר? אה זו באמת אותה החולצה הפרחונית. גיהצתי אותה
חצי שעה, כמעט פספסתי את המונית. מושכת נייר טואלט ומרפדת את
המושב. יושבת ולא ממהרת. במקום להתחיל אני שוב מהרהרת - הייתי
יותר יפה פעם, אז בתקופה שכמעט הפכתי לאימא. חמישה וחצי חודשי
יופי אמיתי וזוהר - ולמה לא השכלתי יותר להישמר? 'סתם מחשבות
כפייתיות', משקיטה את נפשי הנסערת. 'בואי תנסי להתרוקן', לעצמי
אומרת. 'הנה כבר ישבת מזמן מזמן, הגוף אמור להיות מוכן. פשוט
אמתין עוד שתי דקות כדי לראות שאני פה לבד לגמרי'. עוד מבט דרך
הדלת הצלולה. אין פה איש וכעת כבר אני יכולה.

לרגליי ניצב פח אשפה כסוף וסגור. שקית ניילון דקיקה ומרשרשת
מציצה עם שוליה ממנו. משב רוח מזערי מבדר את השקית כשאני מגלה
עליה כתם דם שאת לבי מצמית. נזכרת בזה שוב, ומסיטה את המבט. לא
לוותר עכשיו. הכל כבר סודר וזה בא לי כמעט. נדמה לי שאפשר...
ואני מתאמצת, עיניי מושפלות לקרקע. נושמת כמו שידעתי שמלמדים
בקורס, קצרות ומהירות עד שיבוא הצורך לדחוף. 'לא הגעת לשום
קורס', זה מכה לי בבטן כאגרוף. הדקות חולפות, שוב להתרכז
משתדלת כשלפתע מגיח זוג רגליים ברווח שמתחת לדלת.

מרימה ראשי למחצה, כדי לראות מי שם נמצא. מעברה השני של הדלת
השקופה עומדת נערה יפה. היא מגישה את אגרופה לדפיקה בדלת. אני
מתעלמת. אחר כך מקללת. דווקא כאן? כל התאים הפתוחים מסביב
מתחננים למגע רך וחמים של ישבן אנושי ודווקא כאן את צריכה
לחנות? כולכן בנות זונות. היא עוד פעם דופקת ואז מתכופפת.
בודקת אם אכן מבחינים בנעליי במרווח. אומרת "תפסתי אותך".

"לכי, תפוס" אני מרימה את קולי בתגובה. נחושה לגרשה ומיד. היא
אדישה אל מול הסילוק. מפגינה הישארות עיקשת. ופעם נוספת -
הדפיקה. בהחלט שהיא לא מתייאשת. עכשיו באה בי התרגזות ותהייה.
"תקשיבי תפוס פה. קחי את עצמך ולכי לתא אחר. תני לי לסיים
בשביל שאני לא אאחר". הנערה משיבה לי עכשיו בקול נסער ואולי
נלהב "מה הולך שם בתא? הכל בסדר גיברת? האם את בטוחה שלא קרה
לך משהו שם? אני עברתי בתא הזה קודם חוויה מיוחדת וכל כך
מצמררת".

גם היום תהיה לי עצירות, אני מבינה, מתלבשת ויוצאת מהתא. והיא?
נעלמה ואינה. לא בטוחה בכלל שהיתה.

על פי הגישה ההתפתחותית שפיתח פרויד:
השלב האנאלי - (1.5-3 שנים) - שלב שבו האזור הארוגני של התינוק
מתרכז בישבן. התינוק מתחיל להרגיש לפתע עצמאות מסוימת. היכולת
לשלוט בצרכיו מספקת אותו, הוא נהנה מהשליטה, מהאוטונומיה
המסוימת ומכך שהוא מייצר בעצמו משהו. הוא מתחיל לגבש זהות
נפרדת מהאם ע"י עצמאות זו.

קיבעון אנאלי - נוצר מהגבלת יתר או התרת יתר. הגבלת יתר פירושו
שההורים ייאבקו עם התינוק בעת עשיית צרכיו וימנעו ממנו את
ההנאה שבעצמאותו, יגרמו לו תחושה שאין מכירים בזהותו. כתוצאה
מכך הוא יתחיל לשמור בקשיחות על עצמאותו, ינהל נגדם מלחמת
כוחות ויעשה את צרכיו בסתר. התינוק יבנה לעצמו בסיס זהות נפרד
לגמרי ויפתח אופי עקשן ("דווקא"). התרת יתר, פירושו הורים
שנתנו לילדם לעשות את צרכיו בחופשיות לגמרי, לא סיפקו לילד
גבולות או היוו עבור התינוק אובייקט מציאותי להתנגח איתו
ולבדוק מולו את זהותו. במקרה כזה האני שהתחיל התינוק לגבש
לעצמו יתמוסס, והתינוק יגדל להיות אדם המתקשה בדחיית סיפוקים,
חסר זהות ופסיבי.
טיפוס אנאלי בולט בנטייה שלו לסדר ולניקיון, בעקשנות,
בדייקנות, ברכושנות, בקמצנות (כי דרשו ממנו תמיד "לעצור" את
היציאות, אז יש לו עצירה והוא נהייה קמצן מטבעו), באי יכולת
לסבול עמימות, באכזריות ולעיתים אף בסאדיזם.
לעומת זאת - אם ההורים יבינו שבעשיית הצרכים התינוק לא מנהל
עימם מאבקי כוח, אלא ששחרור צרכיו הוא חלק מגילויי העצמאות שלו
בדרך ליצירת זהות משלו, הם יאפשרו לו לעבור את השלב בצורה
סבירה ולהיות מבוגר שלם יותר.